חדשות 12 ואוהד חמו מציגים: נרטיב

"להיות ערבי בישראל" – כך בחרו בחדשות 12 לקרוא לסדרת כתבות העומק של אוהד חמו, המבקשת להציג את מורכבויות חייהם של הערבים אזרחי ישראל. הסדרה מורכבת מחמישה פרקים ואורכת כמעט שעתיים בסך הכל – למעשה מדובר בסרט דוקומנטרי, מבחינת רוחב היריעה והשאפתנות שלה.

אוהד חמו ראוי לשבח על האופן בו הוא הנגיש את מרואייניו – ערבים-ישראלים מן השורה: סטנדאפיסט, עורכת דין, שרת בית-ספר – לצופים. אין פלא שהסדרה שלו עוררה דיון נרחב וזכתה לסופרלטיבים רבים – מ"קורס אנתרופולוגי מזורז למתחילים" ועד "מסמך תרבותי מרתק וחשוב". מה שנעדר מהדיון כמעט לחלוטין הוא ההיבט העובדתי – עם כל הכבוד להצגת לבטיהם ואורחותיהם של ערביי ישראל, האם הסדרה מספקת מידע אמין לציבור? ובהיבט זה, צריך להודות שהיא מכילה כמה שגיאות, הטעיות ואי-דיוקים.

פערים ואפליה

נתחיל בסוגיית הפערים בהשכלה ובהכנסות, אליה התייחס בן דרור ימיני בטורו האחרון ב'ידיעות אחרונות'. אוהד חמו אומר בסדרה כי 40% מערביי ישראל לא מסיימים תיכון; הוא לא מספר על הצמצום הדרמטי שחל בשנים האחרונות בפערי ההשכלה בין יהודים לערבים – עד כדי כך שבגילאי 25- 34, הערבים עוקפים את היהודים בשיעור בוגרי התיכון או מקבלי תעודת הבגרות. מגמות דומות נרשמות גם בלימודים האקדמיים ובמספר החציוני של שנות הלימוד.

ימיני הראה גם שהתמונה שהציג חמו אודות פערים אדירים בהכנסות בין יהודים לערבים, היא אינה שלמה, בלשון המעטה: כאשר עוברים לבדוק את פערי ההוצאות בין שתי האוכלוסיות, הפערים הופכים מזעריים. ובקרב בעלי תואר אקדמי, הוצאותיו של משק בית ערבי (או במילים אחרות, רמת החיים בפועל) הן גדולות יותר מאלו של משק בית יהודי.

הטעיה כזו צורמת במיוחד כשהיא מופיעה בסדרת כתבות המתיימרת להיות "שוברת סטריאוטיפים" ולהתרחק מקלישאות. הרי מה סטריאוטיפי יותר מהדימוי של הערבי הדפוק שנידון לחיי אומללות ואפליה? דווקא הצגת התמונה המלאה הייתה תורמת יותר לדיון פורה יותר, ומנותק מקלישאות.

חמו ממשיך ורומז לאפליה חמורה בקבלת ערבים בשירות הציבורי. מדובר בנושא חשוב כיוון שהמדינה, כידוע, היא המעסיק הגדול במשק. למדיניות ההעסקה שלה יש השפעה לא מבוטלת על פערים בין אוכלוסיות. ואם המדינה מפלה בין ערבים ויהודים בקבלה לעבודה, כיצד נבוא בטענות לעסקים פרטיים שעושים את אותו דבר?

כך, חמו מספר לקהל ש-13% מעובדי הציבור בישראל הם ערבים. כלומר, פחות באופן משמעותי מחלקם של הערבים באוכלוסייה. אם זה לא מספיק, הוא מוסיף שפחות מאחוז בודד מתוכם מוגדרים בכירים. "האם זו גזירת גורל? האם זו אפליה?", הוא שואל בנוגע לנתון השערורייתי, ועונה- "תחליטו לבד".

ואם אין מדובר בגזירת גורל, וגם לא באפליה?

ראשית, סקירה של מכון המחקר והמידע של הכנסת מלפני כשנה מציינת כי כמו בסוגיות ההכנסה וההשכלה, גם בסוגיית השירות הציבורי ישנה מגמה ברורה של צמצום ניכר בפערים. כך, בסוף 2007 שיעור הערבים בשירות הציבורי היה כ-6% בלבד. מאז, עקב מדיניות פעילה ועקבית לשם כך, הנתון עלה עד ל- 12.2% באוגוסט 2020. במלים אחרות, שיעור הערבים מקרב עובדי הציבור הכפיל את עצמו תוך 13 שנים, והוא ממשיך ועולה.

אך זה לא הכל. ניתן לטעון כי האפליה המוסדית החריפה שהייתה בעבר אמנם צומצמה, אולם היא עודנה פושה בשירות הציבורי, וערבים נדחים מקבלה לעבודה על סמך היותם ערבים בלבד. ובכן, לשם כך נציין כי 11% מהמועמדויות למכרזים פומביים שפורסמו על ידי נציבות שירות המדינה ב-2019 הוגשו על ידי ערבים. 12% מהנבחרים במכרזים היו ערבים. כלומר, שיעור הערבים שהתקבלו לעבודה דומה לשיעור הערבים מקרב המועמדים. היכן האפליה?

ומה בנוגע לבעלי התפקידים הבכירים? במכרזים לתפקידים בכירים באותה שנה, 7% מהמועמדויות הוגשו על ידי מועמדים ערבים. מהו שיעור הערבים מקרב אלו שנבחרו? שבעה אחוזים!

לאומנות ערבית ואלימות

למרות יומרתו של אוהד חמו לתווך את עולמם של ערביי ישראל לצופה היהודי, לעתים הוא נכשל בהצגת המשמעויות האמיתיות של לאומנות ערבית המפציעה מדי פעם בסדרה שלו.

דוגמה בולטת לכך מופיעה בפרק הראשון, בו חמו נפגש עם הסטנדאפיסט אימן נאחס לפני הופעה שלו במועדון. חמו שם לב שלנאחס יש קעקוע על הזרוע – "אם יש לך משהו בעולם הזה, אז תקום" – ומזהה שמדובר בציטוט של כנפאני. "ישראל חיסלה אותו", חמו מציין. נאחס מאשר, והכתבה ממשיכה הלאה.

מי היה אותו כנפאני? אם מצוין כי הוא חוסל על ידי ישראל, הצופה יכול להבין שלא היה מדובר באדם חביב במיוחד. ובכל זאת, אולי נדרש קצת רקע נוסף שיסייע להבין את תמונת עולמו של אחד מהמרואיינים המרכזיים של חמו.

ע'סאן כנפאני היה סופר פלסטיני שחי רוב חייו בסוריה ובלבנון. בנוסף לפועלו האינטלקטואלי והספרותי, הוא היה גם דובר ארגון הטרור החזית העממית לשחרור פלסטין, בתקופה בה הארגון נודע בפעולות "התנגדות" כגון חטיפת מטוסים וכמו הטבח בנמל התעופה בלוד, בנו נרצחו 24 בני אדם וכ-70 נפצעו. המוסד חיסל את כנפאני בתגובה, ולאחר שפורסם צילום שלו מכמה שבועות לפני הטבח, בה הוא נראה בחברת אחת המחבלות שחוללו אותו. זה האדם שאת דבריו נאחס בחר לקעקע על זרועו.

זה לא נגמר כאן. הפרק הרביעי של הסדרה עוסק באירועי חודש מאי האחרון, מבצע 'שומר החומות' והפרעות שהתחוללו ברחבי הארץ במהלכו. המרואיינת, עו"ד עליא אבו נאג'י, קושרת בין האלימות שהופנתה כלפי היהודים במהומות לבין הפשע המשתולל בחברה הערבית:

אותו בן אדם שעשה לינץ' ביהודי הוא אותו בן אדם גם כן שירה על מישהו בכפר שלו, וזה לא הפריע לך כל כך. עכשיו פשוט בגלל שהוא העז לעשות את זה ליהודי…[עכשיו פתאום זה כן מזעזע, ש.ב.מ]

אלא שאבו נאג'י טועה, ואנחנו דווקא יכולים לקבוע שאותו ערבי שעשה לינץ' ביהודי הוא, בסבירות גבוהה, לא אותו אדם שירה על מישהו בכפר שלו. האמת היא שהלינצ'אים ושאר המשתתפים בפרעות רחוקים מאוד מהפרופיל של העבריין הפלילי ה"רגיל". לרובם הגדול אין כל עבר פלילי והם אינם מוכרים למשטרה. מהנתונים שאסף עו"ד אהרון גרבר מפורום קהלת עולה כי הפורעים בעיקרם היו אנשים "נורמטיביים". למשל, מתוך כ-80 כתבי אישום שהוגשו נגד אזרחים ערבים שהשתתפו במעשי אלימות קשים נגד יהודים במחוזות חיפה והצפון, לשישה בלבד היה רישום פלילי קודם.

לזכותה של אבו נאג'י נציין שדבריה נאמרו בעצם ימי המהומות, וזה היה הרושם שלה אז. היא לא ידעה באותו זמן את מה שאנחנו יודעים היום.

אבל ההגנה הזאת לא עומדת לאוהד חמו ולעורכי הסדרה, שלא טרחו לספק את ההקשר החשוב הזה לצופים. זה נכון גם לגבי שאר הבעיות בסדרה, כגון הצגת הנתונים המטעים והלא-מדויקים, שדווקא תומכים בכמה סטריאוטיפים וקלישאות שהכלח הולך ואובד מעליהם. היכן שהסדרה מצליחה להציג מורכבות, זה קורה בזכות המרואיינים הלא שגרתיים (או דווקא, הכן שגרתיים). באשר לאוהד חמו, הוא היה צריך להתאמץ יותר.