"היהודי הנודד", גרסת 'הארץ' לפי העיתון, הערבים מחוברים לארץ בעבותות והיהודים נמצאים פה על תנאי. אין לו על מה להסתמך שלומי בן-מאיר | 13.12.22 | גוסטב דורה, "היהודי הנודד" שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס ב'הארץ', בעלת הטור חנין מג'אדלה כותבת על מעלליו של הטרוריסט סלאח חמורי, אותו היא מכנה "עורך דין ופעיל ירושלמי". חמורי הורשע בעבר במעורבות בהתנקשות ברב עובדיה יוסף, שוחרר בעסקת גלעד שליט ב-2011, וכיום עומד לפני שלילת תושבותו הירושלמית וגירוש לצרפת, על רקע חברותו בארגון החזית העממית והיותו בעל אזרחות צרפתית. חמורי מנהל כיום מאבק בבתי המשפט נגד ההחלטה לגרשו. אם מאמרה של מג'אדלה היה מסתכם בסלחנות ובנורמליזציה למחבל מורשע, היינו אומרים שיש כאן עסקים כרגיל. אלא שבמקרה היא מנצלת את הסיפור של חמורי להפצת עלילה אנטישמית קלאסית, אודות "היהודי הנודד" חסר השורשים והארץ, שהקשר שלו לארץ תלוי על בלימה במקרה הטוב. זאת, כמובן, לעומת הפלסטינים, שהקשר שלהם לארץ אינו נתון בסימן שאלה. וכך כותבת מג'אדלה: הנה התגלמות הצביעות והאירוניה: פלסטיני שבמקרה יש לו דרכון זר עושה הכל כדי להישאר בארץ, אבל מגורש ממנה; ובמקביל, מאות אלפי יהודים מחפשים באובססיה "שורשים" באירופה בעבור הזכות להוציא דרכון זר, כסוג של תעודת ביטוח שתמלט אותם מהמקום הזה. הנה ההבדל הבסיסי בין אלה שהגיעו לפה כדי להיות "עם חופשי בארצו", אבל הקשר שלהם למקום הוא על תנאי, לבין ילידי הארץ הפלסטינים, המחוברים למקום בעבותות ואינם מתנים את הישארותם אף על פי שהם חיים תחת דיכוי וכיבוש. אלא שהטענה של מג'אדלה מופרכת וחסרת שחר מכל כיוון שבוחנים אותה. נתחיל במתודולוגיה המגוחכת של ההשוואה שהיא עורכת. מקרה בוחן אחד ויחיד של פלסטיני בודד שלא מעוניין להיות מגורש, מספיק לה להוכחת החיבור הבל-יינתק בין הפלסטינים לארץ. בנוסף, לפלסטינים (בניגוד לרבים מהיהודים בישראל) לרוב אין קשרים כלשהם לארצות אירופה ולכן ממילא הם לא היו זכאים לדרכון אירופי גם אם היו טורחים רבות להשיגו. אין כל בסיס להשוואה בין שתי האוכלוסיות, ומג'אדלה לא יודעת כיצד היו הפלסטינים נוהגים אם מאות אלפים מהם היו זכאים לדרכון אירופי. שלישית, ראוי לזכור שלרוב האנשים החזקה בדרכון זר היא פעולה שלא נושאת עימה חסרונות מעשיים כלשהם (למעט הביורוקרטיה הכרוכה בהשגתו). ישראלים רבים משיגים דרכון זר פשוט כי הם יכולים. אם כבר, היקף הירידה מהארץ מהווה מדד טוב יותר של הקשר בין הישראלים לארצם. וזה מצוי, כפי שציינו בעבר, בירידה עקבית מזה עשורים. לפני כשנתיים כתבנו כאן: שיעור העוזבים את ישראל הוא הנמוך ביותר אי פעם, ועומד על 0.7 עוזבים בשנה על כל 1000 איש. נתון מזערי זה הוא שיאה של מגמה קבועה של היעלמות תופעת הירידה מהארץ, שבשנות החמישים עמדה על כשבעה יורדים לאלף נפש, בשנות השישים על כחמישה יורדים לכל אלף תושבים, בשנות התשעים על כשניים וחצי יורדים לכל אלף תושבים וכיום 0.7 יורדים לכל אלף תושבים. רביעית, אם חנין מג'אדלה הייתה טורחת לבדוק, היא הייתה מגלה שהגירה פלסטינית מהשטחים (יו"ש ועזה) היא תופעה נפוצה למדי, וניתן ללמוד אודותיה לא רק בביטאוני הימין. עיתון 'הארץ' פרסם לפני כמה שנים כתבה נרחבת על "אלפי פלסטינים שנמלטו משלטון חמאס בעזה וחיים כפליטים ביוון". גם אתר השמאל הקיצוני "שיחה מקומית" סיפר לאחרונה כי "דור שלם של צעירים מוכשרים בעזה עסוק בשאלה איך לברוח". סקרים פלסטיניים מלמדים כי יותר מ-30 אחוז מתושבי רצועת עזה רוצים להגר ממנה. ובערוץ 13 פורסם לאחרונה כי 200 אלף פלסטינים כבר היגרו בשנים האחרונות לאירופה או ארה"ב, וכי רבע מתושבי הגדה מעוניינים להגר. אפשר כמובן להטיל ספק בתוצאות הסקרים, אך זיכרו את המתודולוגיה המעוותת של מג'אדלה – לפיה סיפורו של פלסטיני אחד ויחיד מספיק כדי להוכיח שהפלסטינים "קשורים בעבותות למקום". אם כך, מה אלפי המהגרים הפלסטינים מוכיחים לשיטתה? אולי גם הקשר שלהם למקום הוא על תנאי?
