המתקפה השנתית על ירושלים

שוב זה קורה. יום ירושלים מצליח להעביר חלק מהעיתונים על דעתם. היום בו מציינת מדינת ישראל באופן רשמי את שחרור העיר העתיקה מידי הירדנים ואת איחודה מחדש של העיר, הפך בשנים האחרונות ליום פופולארי במיוחד לניגוח ירושלים ויום חגה בטורי דעה ומאמרי מערכת בכלי תקשורת מסוימים.

שנה לאחר שעיתון "הארץ" פרסם מאמר מערכת מלא שגיאות עובדתיות בשם "יום ההסתה בירושלים" – שם הציג את הפסוק "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני" כמשפט הזוי, אלים ושלילי –  ושנה לאחר שפרסם מאמר של עקיבא אלדר בשם "יום ירושלים השדודה", אשר גם בו צוינו עובדות בלתי נכונות, המשיך גם השנה את המסורת כשפרסם טור דעה של דפנה גולן המכנה את יום ירושלים "יום הפוגרום" ("חגיגות הכיבוש", 1.6.11).

 

השנה עקף אתר ynet את "הארץ" בפרסום סילופים לגבי ירושלים. באתר פורסם טור של העיתונאי והסופר שמעון ביגלמן תחת הכותרת "לא חוגג ביום ירושלים" (31.5.11). אין איסור במדינת ישראל על פרסום דעות מלאות ביקורת ואף שנאה כלפי עיר הבירה שלה, ואפילו אין איסור על אי-חגיגת יום ירושלים, אולם אין לאף כלי תקשורת זכות לפרסם שקרים ועובדות בלתי נכונות, גם אם הן מתפרסמות על ידי פובליציסטים. שקר אינו דעה.

 

כך כותב ביגלמן:

 

ככה זה בירושלים המאוחדת […] פלסטיני לא יוכל להתגורר בחלקים המערבים של העיר, אך בעידודה של העירייה והממשלה נשלחים קנאים לתקוע טריז בלב השכונות ערביות, לעורר מדנים ולנסות ולמנוע כל פתרון פוליטי אפשרי.

 

האמנם תושבי ירושלים הערבים אינם יכולים להתגורר בחלקים המערביים של העיר? זו לא הפעם הראשונה שטענה זו נשמעת. "פרספקטיבה" כבר הפריך בעבר דברים דומים שנטענו על ידי עמותת "עיר-עמים" ועל ידי העיתונאי עקיבא אלדר.

 

כפי שנכתב כאן בעבר, הטענה מתבססת על סעיף ישן בחוזה החכירה של מינהל מקרקעי ישראל הקובע כי תושבי קבע (תושבי מזרח ירושלים הינם תושבי קבע ולא אזרחים) אינם רשאים לרכוש קרקע של המינהל (הכולל את רוב ירושלים המערבית), אלא רק אזרחים. אולם במרץ 2008 הסעיף תוקן וכעת מעמדם של תושבי קבע שווה לזה של אזרחים. משמע, על פי החוק, תושבי ירושלים הערבים יכולים לרכוש קרקע או דירות בכל חלקי העיר (ולמעשה בכל אדמות המינהל בארץ).

 

מעבר לעובדה כי על פי חוק רשאים תושבי ירושלים המזרחית לרכוש בתים ולהתגורר במערב העיר, בפועל זה באמת מה שקורה. כפי שנכתב ב"פרספקטיבה" בעבר, נכון למאי 2010, העריכה עיריית ירושלים כי כ-1000 משפחות ערביות עברו להתגורר בשכונות היהודיות בצפון ירושלים בלבד. בסקר אוכלוסין שביצע מכון ישראל לחקר ירושלים ב-2008, עולה כי רק בפסגת זאב התגוררו אז כ-3,100 תושבים ערבים. נוסף עליהם, כפי שמתאר נדב שרגאי בכתבה בישראל היום ("הכיוון – מערב", 7.5.10):

[…] לא רק הצפון משתנה. ערבים החלו לקנות דירות גם במרכז ירושלים, ברחובות כמו קרן היסוד, יפו, החבצלת, המלך ג'ורג', הרב קוק או הפלמ"ח, וגם בשכונות הדרומיות: גילה ותלפיות מזרח. בסה"כ מדובר בכ-1500 משפחות ערביות בכלל השכונות היהודיות. המספר הזה לא כולל את השכונות המוגדרות "מעורבות".

 

טענתו של ביגלמן מבוססת על נתונים ממוחזרים ובלתי מדויקים המשקפים חוסר היכרות עם הפרטים וחוסר ביצוע של תחקיר עיתונאי כלשהו. גם עורכי ynet כנראה לא בקיאים בנתונים, ופרסמו את טענתו של ביגלמן כמו היו עובדה ידועה.

בנוסף ביגלמן  מתאר את מצבם הקשה של ערביי העיר ומספר כי:

לשליש מאוכלוסיית העיר (הפלסטינים) אין כמעט מעמד והם לא יכולים אפילו לחלום על שירותים בסיסיים כמו מים, ביוב או חינוך.

אמנם יש פער בולט לעין בין מערב ירושלים למזרחה הבא לידי ביטוי במישורים רבים, אולם יש פער גדול עוד יותר בין תיאורו של ביגלמן לבין המציאות.

נזכיר למר ביגלמן אשר טוען כי לתושבים הערבים של ירושלים "אין כמעט מעמד", שהם אמנם לא אזרחים, אולם הם מוכרים כתושבי קבע. ראוי גם לציין כי מיד לאחר מלחמת ששת הימים הוצע לתושבי ירושלים המזרחית להפוך לאזרחים ישראליים, אולם רק אחוז קטן בחר בכך והשאר נמנעו, כל אחד מסיבותיו הוא. גם כיום, בכפוף לתנאים מסוימים, תושבי קבע יכולים להגיש בקשה ולהפוך לאזרחים (ב-2009-2010 הוגשו כ-2000 בקשות לאזרחות, מתוכן כשני שליש נענו בחיוב).

 

תושבי קבע מחזיקים בתעודת זהות כחולה והם זכאים להטבות כמו ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, דמי אבטלה וקצבת ילדים. יש להם חופש תנועה מוחלט והם זכאים לעבוד ולהתגורר בכל רחבי מדינת ישראל. ההבדל העיקרי בין תושב לאזרח הוא שתושב אינו יכול לבחור לכנסת (אך רשאי לבחור בבחירות המוניציפאליות), אין לו דרכון ישראלי (ולכן זקוק לאשרת מעבר כדי לצאת את גבולות הארץ), ושמעמד התושב יכול להישלל אם התושב עוזב את גבולות המדינה לתקופה של למעלה משבע שנים.

 

בפועל, תושבי ירושלים הערבים נהנים מכל השירותים הקיימים בעיר (הכוללים בין השאר קבלת שירותים ממשרדי הממשלה השונים וטיפולים חינם בקופות החולים ובבתי חולים), הם מהווים אחוז ניכר מכוח התעסוקה בעיר, והם חולקים את אותם אזורי מסחר ופנאי – קניונים, חנויות, מסעדות ובתי קולנוע – בהם מבלים תושבי ירושלים היהודים.

ביגלמן מתאר תמונה על פיה ערביי ירושלים חיים בימי הביניים. כיצד יסביר את ממצאי הסקר שנערך בקרבם בינואר השנה המלמדים כי במקרה של חלוקת העיר, רק 27% יעדיפו לעבור לשטח המדינה הפלסטינית לעומת 54% שיעדיפו להישאר בישראל (נוסף על 40% שיעדיפו לעקור לתוך ישראל אם השכונה שלהם תוכרז כפלסטינית)?

באסם עיד, תושב שועפט ופעיל זכויות אדם, העניק פרשנות לסקר בראיון ל"ישראל היום" ("מעדיפים להיות ישראלים" 21.1.11):

זו המציאות. זה אמיתי. הציבור וגם אני לא רוצים לחיות תחת שלטון שבו לאנשים אין זכויות ולא ביטוח רפואי ולא ביטוח לאומי ולא קצבת ילדים ולא הבטחת הכנסה וגם לא דמי אבטלה ודמי נכות. […] במזרח ירושלים אדם שחש ברע מגיע לבית חולים הדסה ומקבל טיפול רפואי נאות ללא תשלום. אנשים בגדה לא מצליחים לקבל אפילו תרופות שלא לדבר על אשפוז. […] התושבים כאן יודעים להעריך את חופש הניידות, את הנגישות למקומות עבודה, את חופש הביטוי, הזכויות הרבות, אפשרויות הפרנסה.

 

נראה כי למרות ששמעון ביגלמן מצר על מצבם של ערביי מזרח ירושלים, לא כולם סובלים כל כך. הפער והאפליה קיימים ללא ספק, אולם ניסיונו ליצור תמונה לפיה ערביי ירושלים מוגבלים וסובלים מחיים ירודים, הוא לכל הפחות מוגזם ולא מדויק. ואילו טענתו כי ערביי ירושלים אינם יכולים להתגורר במערב העיר הינה מופרכת ושקרית. אף אחד לא עצר את 1500 המשפחות הערביות שעברו למערב העיר עד 2010, וגם אף אחד ב-ynet לא עצר את ביגלמן מלפרסם שקרים.

כאמור, כלל עיתונאי אלמנטארי הוא בדיקת העובדות טרם פרסומן ואי-פרסום עובדות בלתי נכונות. ynet שוב מעל בתפקידו.