ואלה תולדות המידורים וההדלפות

התקשורת הישראלית מתרעמת על "בעיית המידור החמור" שנקט נתניהו כלפי מערכת הביטחון בנושא ההסכם עם איחוד האמירויות, כלשונו של עמוס הראל ב'הארץ', או "שילוב של חלטורה ומאפיה סיציליאנית", "תקיעת סכין בגבו של שותף" ואף "התגלמותה המזוקקת ביותר של השפלות האנושית באשר היא", כלשונו הידועה באיפוקה של בן כספית במעריב. ולא חסרות דוגמאות נוספות.

ומה כל כך גרוע? לימור לבנת מסבירה: ('ידיעות אחרונות', 19.8, עמ' 20)

בואו נזכור שה”שלום” הזה הוא עם מדינה שאינה דמוקרטית, שעלולה להפנות לנו עורף, ושעלינו לשמור על העליונות הביטחונית שלנו בכל מחיר. ולכן, על מערכת הביטחון ושר הביטחון בראשה, להיות מעורבים בכל מהלך כזה מהרגע הראשון, ולא. אין חשש שהרמטכ"ל לשעבר ידליף

כלומר הטענה כפולה: גם אסור לראש הממשלה למדר את מערכת הביטחון ממהלך מרכזי וגורלי, וגם אל לו לחשוש שאם ישתף במידע, הוא יודלף.

אבל ניאלץ להזכיר לה שטענתה, כמו גם טענותיהם של הראל, כספית ואחרים, חסרת שחר:

בשנת 1997 נתפס האלוף אורן שחור מדליף לראש האופוזיציה שמעון פרס את סודות המדיניות החדשה של ממשלת נתניהו מול הפלסטינים. שחור, כאמור אלוף במדים, הדליף את החומר המדיני שהופקד בידיו בתוקף תפקידו כראש הוועדה האזרחית לשיחות עם הפלסטינים, במסגרת מאמץ הבלימה הראשון של הסכמי אוסלו.

לבנת ודאי מכירה היטב את פרטי המקרה, שהסתיים בהשעייה מיידית של שחור מתפקידו ובשחרורו מצה"ל בתוך זמן קצר, כיוון שהיתה אז שרת התקשורת בממשלת נתניהו.

בשנת 2004 היה זה ראש הממשלה שרון שהסתיר את תוכנית ההתנתקות מכל מערכת הביטחון ואף משותפיו הפוליטיים. הוא הגה אותה עם "פורום החווה" בלבד, ולמעשה הציג אותה למערכת הביטחון כעובדה מוגמרת. אלוף פיקוד הדרום דאז למשל, דן הראל, שמע עליה במקרה ברדיו, כשהקשיב לנאום של ראש הממשלה בכנס הרצליה. כמובן שגם מהרמטכ"ל יעלון היא הוסתרה.

גם כאן הסתיים העניין בעזיבה מוקדמת של הרמטכ"ל את הצבא וגם את המקרה הזה מכירה לבנת היטב. היא כיהנה אז כשרת החינוך בממשלת שרון.

בשנת 2011 שוב התברר מה קורה כשלא מסתירים מהלך גורלי ממערכת הביטחון. אז היה זה ראש המוסד, מאיר דגן ז"ל, שעל פי הודאתו השחצנית והשערורייתית הדליף לגורם זר את כוונת הממשלה לתקוף את תוכנית הגרעין האירנית ובכך הביא לסיכולה.

גם את המקרה הזה מכירה מקרוב לבנת, אז שרת התרבות בממשלת נתניהו.

והיו עוד מקרים, גם אותם מכירים היטב עמוס הראל, בן כספית, לימור לבנת וכל יתר העיתונאים הקובלים על "המידור החמור":

בוודאי זכורות להם שתי אפיזודות משנת 1981:

הטעות: היאלצות החלטת ראש הממשלה בגין מחודש יוני לדחות את מבצע הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בעת שהטייסים כבר ישבו במטוסים והמתינו להמראה, משהתברר לו שראש האופוזיציה שמעון פרס הדליף את פרטי המבצע והתעורר חשש לשלום הטייסים.

והלקח: החלטת ראש הממשלה בגין כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר, להחיל את הריבונות הישראלית על רמת הגולן ולהעבירה בו ביום בכנסת בשלוש קריאות, בלי לעדכן לא את שרי ממשלתו ובוודאי לא את מערכת הביטחון.

והם בוודאי גם זוכרים את שנת 1994, אז בשלב הראשון מידר שר החוץ פרס את ראש הממשלה רבין מפרטי שיחות אוסלו, ולאחר שדיווח לו לראשונה על תוצאותיהן, מידר רבין עצמו את כל מערכת הביטחון מפני המהלך הגורלי,

(ועורר בכך את כעסו של הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שבתגובה תקף את ההסכם ממנו מודר בטענה ש"יש בו יותר חורים מאשר בגבינה שוויצרית").

והיו כמובן מקרים נוספים.

המסקנה: ההיסטוריה הפוליטית ביטחונית של ישראל מלאה מקרים בהם מודרה מערכת הביטחון בידי הדרג המדיני לקראת מהלכים מכריעים, ומקרים רבים אחרים בהם כשלא מודרה מערכת הביטחון, המהלכים דלפו ממנה.

מדוע, אם כן המידור הנוכחי כה פסול ומגונה? יכול להיות שיש לכך קשר כלשהו לפסיכוזת אנטי-ביבי השוטפת את התקשורת הישראלית כזרם שפכים עכור?

לימור לבנת בתגובה: אין שום מקום להשוואה. כאן מדובר בראש ממשלה חליפי, שהוא גם שר בטחון וגם רמטכ"ל לשעבר. אכן יש מקום לחשוש מהדלפה, אם יש הסכמות ואפילו ברמיזה או בקריצה, בהסכם, בהסכמי צד או בעל פה, שהאמריקאים ימכרו נשק שובר שיוויון לאמירויות שהן רק הראשונות, אבל יהוו כמובן תקדים לאלו שיבואו אחריהן כמו סודן וסעודיה, אשר עלולות לסכן את בטחון ישראל בבוא היום. וזו הנקודה.