כיצד השתלט השקר על 'הארץ'

"הפחד השתלט על ישראל", קובעת אווה אילוז, פילוסופית הבית של 'הארץ', במאמר קטגוריה יומרני וטיפוסי שפורסם בעיתון ביום שישי האחרון, ומציג את החברה הישראלית כחברה קיצונית, מופרעת, מסויטת ומובלת על ידי שנאות ופחדים.

ומדוע הפחד "מסוכן במיוחד"? כי ההשתלטות שלו על ישראל הובילה גם להשתלטות היאוש, הגזענות והפרת החוק הבינלאומי כנורמה מקובלת.

ורק בעיה אחת קטנה יש עם הקביעה הזו: ההנחות עליהן מבססת אותה אילוז, אינן נכונות.

האמנם הפחד משתלט על ישראל? לפי מחקר עדכני של הלמ"ס, 90% מבני 20 ומעלה דווקא חשים בטוחים במידה רבה או רבה מאד באזור מגוריהם.

ואולי לא התכוונה אילוז לפחד אישי אלא לפחד קהילתי/לאומי?

גם לא: רוב מוחלט בין האזרחים היהודים אופטימי לגבי עתיד הביטחון של ישראל, וגם בין האזרחים הערבים הרוב אופטימי. רוב מוחלט של האזרחים גם חושב שמצבה הבינלאומי של ישראל טוב ואף השתפר בעשור האחרון.

כמו כן – למעלה מ 80% מאזרחי ישראל חשים שלישראל יותר, או הרבה יותר, הצלחות מכישלונות, בעוד שפחות מ 10% מהציבור חש את ההיפך.

אז פחד קולקטיבי אולי מתקיים בראשה של אילוז ובראשי עורכי 'הארץ' שאישרו את מאמרה לפרסום, במציאות הוא מתקיים קצת פחות.

הלאה, אל ההנחה הבאה של אילוז ביחס ליחסי יהודים – ערבים במדינה: האמנם "ישראל זיהתה 20% מאזרחיה כתומכי אויב"? האמנם בתודעה הלאומית הישראלית הערבים "עברו נאציפיקציה" והם "מסה בלתי מובחנת, מלאת שנאה, שממשיכה ומשקפת את איום ההשמדה הקדמון"?

שוב, הנתונים סותרים בעוצמה את ההשמצה: מחקר עדכני של המכון לדמוקרטיה, קובע כי

בניגוד לטענה שהערבים "מסתווים" במרחב הציבורי בגלל החשש לאלימות של יהודים כלפיהם, רוב הערבים שריאיינו בסקר השנה דיווחו שהם מרגישים נוח לדבר ערבית בקרבת יהודים במקומות ציבוריים (84%) עלייה ניכרת לעומת ממצאי סקר 2017. וכך גם הצד האחר: רוב היהודים (84%) לא חוששים לשמוע דיבור בערבית במקומות ציבוריים

כלומר – בעיני הישראלים היהודים, הערבים אינם "מסה בלתי מובחנת מלאת שנאה המשקפת איום השמדה קדמון". כך אולי היתה אילוז רוצה לחשוב שהם נתפסים על ידי החברה הישראלית לה היא והעיתון שלה כה בזים, אבל בפועל, רוב עצום, גורף ומכריע, הן של יהודים והן של ערבים, מרגישים נוח אלה עם אלה.

את ההשמצה הבאה, לפיה "הפרת חוק היא במרכז הלב והנשמה של הפוליטיקה והנפש הישראלית", מבססת אילוז על הקביעה לפיה

ישראל מבטיחה את ביטחונה מחוץ לגבולותיה באמצעים לא חוקיים, כגון התנקשויות, החורגות אל מחוץ למערכת החוק הבינלאומי

ובכן – אם גם קביעה זו אינה נכונה, מה דינה של ההשמצה המכוערת הנשענת עליה? התנקשויות ישראל באויביה, דווקא נעשות בסמכות וברשות ובהתאם לחוק הבינלאומי.

עמדת החוק הבינלאומי בנושא, (כאן בעמוד 37) מעלה ש

לפי כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי, על אף שחל איסור מוחלט לתקוף ישירות אזרחים מוגנים, ניתן לתקוף לוחם השייך לכוחות האויב, או אזרח הלוקח חלק פעיל בלחימה, ובלבד שהתקיפה אינה צפויה לגרום לנזק אגבי בלתי מידתי ביחס לתועלת הצבאית הישירה הצפויה ממתקפה זו

כידוע לכל, להוציא תקלות חד פעמיות כדוגמת ההתנקשות במפקד החמאס סלאח שחאדה, שבעקבות כשל מודיעיני עלתה בחייהם של אזרחים בלתי מעורבים רבים, ישראל מקפידה על טווחי הביטחון והזהירות שמכתיב החוק הבינלאומי בנושא.

לכן, אם יש משהו שהוא "במרכז הלב והנשמה של הפוליטיקה והנפש הישראלית", הוא דווקא הקפדה על החוק ולא הפרה שלו.

ואילוז ממשיכה בתנופת עלילות הכזב שלה נגד החברה הישראלית, הפעם ביחסם המעוות לדמוגרפיה:

דמוגרפיה, שברוב המדינות בעולם נתפסת כעניין כלכלי, אך בישראל הפכה לעניין ביטחוני. "האיום הדמוגרפי" הפך לביטוי שגרתי, שכולם מבינים בקלות: תינוקות יהודים נדרשים לעלות במספרם על תינוקות לא־יהודים (תפיסה שבאופן לא נוח מזכירה את תנועת העליונות הלבנה, הקבוצה היחידה שגם מבחינתה דמוגרפיה היא איום ביטחוני).

מה לעשות שאת המרכיב הדמוגרפי הכניס לשיח הסכסוך דווקא ערפאת, שהכריז ש רחם האישה הפלסטינית הוא הנשק הלאומי הפלסטיני, ובעקבותיו נבחרי ציבור ערבים שהציגו את הדמוגרפיה כאמצעי הלחימה האסטרטגי במאבק למחיקת ישראל מהמפה וכמוהם כמובן גם הציבור:

זכורה למשל אמירתה של אמו של הנער הפלסטיני מוחמד א-דורא שנהרג באינתיפאדה השניה בנסיבות שלא הוכרעו עד היום, ולפיה, "הרחם של נשים פלסטיניות חזק מהכור בדימונה"

מדוע מסתירה אילוז את זאת מקוראי 'הארץ', בפניהם היא משווה את הישראלים לאנשי העליונות הלבנה על בסיס תפיסה דמוגרפית מעוותת בה הם לוקים?

"שימוש בפחד", ממשיכה אילוז בתנופת שקריה, "היה חלק מהאסטרטגיה הפוליטית הקדומה של נתניהו. כשהציג את יצחק רבין כבוגד ב–1995".

כאילו אין כולם יודעים שהאמת היא ההיפך המוחלט, ושנתניהו לא היסס להתעמת אז עם קהל תומכיו, תוך הוא מדגיש בפניהם שוב ושוב שרבין איננו בוגד אלא רק יריב פוליטי.  

למה, אם כך, יושבת פרופ' מכובדת באוניברסיטה העברית ומעלילה על החברה הישראלית את רצף העלילות חסר השחר הזה? ולמה נותן לה 'הארץ במה?

אולי בגלל שעיתון 'הארץ' הוא קבוצת אנשים זניחה לגמרי מבחינה מספרית, אבל מחזיקה בידיה רמקול רב עוצמה, באמצעותו היא מתארת את ישראל כולה בצבעים הקודרים בהם היא מצטיירת בעיניהם בלבד, תוך הישענות על עובדות לא נכונות ואפילו מומצאות.

התקשרתי לאווה אילוז, הפניתי אותה לכל המקורות הסותרים את כל טענותיה ושאלתי אותה על מה ביססה את כתב האשמה החריף שפרסמה ב'הארץ' נגד החברה הישראלית.

תגובתה:

חשוב להדגיש כי המחלוקת בינינו אינה נוגעת לעובדות פשוטות, שאותן ניתן להוכיח או להפריך בקלות – מדובר כאן באקלים פוליטי וחברתי, שתיאורו תלוי בפרשנות של עובדות רבות ושונות. כך למשל, על מנת לבסס את טענתו כי מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל היא חוקית על פי הדין הבינלאומי, מר עמיאור התייחס למסמך שבו נכתב "ניתן לתקוף לוחם השייך לכוחות האויב, או אזרח הלוקח חלק פעיל בלחימה, ובלבד שהתקיפה אינה צפויה לגרום לנזק אגבי בלתי מידתי ביחס לתועלת הצבאית הישירה הצפויה ממתקפה זו".

אך אמות מידה אלה נתונות לפרשנות. במקרים רבים מדינות אחרות גינו את השימוש של ישראל בסיכולים ממוקדים וטענו שמדובר בהרג בלתי חוקי (למשל: https://www.un.org/press/en/2004/sc8034.doc.htm). לכל הפחות, מדובר בנושא מאוד שנוי במחלוקת, שבמסגרתו ישראל עומדת לביקורת בינלאומית באופן תכוף.

על אף ההבדלים בעמדתנו, אני מברכת על כתבתו של מר עמיאור כיוון שאני תומכת בכל דיון שנעשה ברוח דמוקרטית בין עמדות מנוגדות.