למי קראתם שופר?

עמית סגל הוא כנראה העיתונאי הסופג הכי הרבה ביטויי שנאה ברשת הישראלית, על פי מחקר שיזמה אגודת העיתונאים. לפחות בכל הנוגע לבולטות שלו בשיח, אפשר להבין: סגל הוא הפרשן הפוליטי של חדשות 12, בעל טור ב'ידיעות אחרונות' ומנחה (עד לא מזמן) בתכנית הבוקר של רדיו 'כאן' בזמן שבישראל מתקיימות שלוש מערכות בחירות בתוך פחות משנה. במהלך השנה הזאת, הוא הספיק לפרסם כמה חשיפות וסיפורים שהשפיעו על כל אחד מהמתמודדים.

אבל איך אפשר להסביר את השנאה? כיוון אחד להסבר הוא החלטתו המודעת של סגל, לפני כמה שנים, לתת ביטוי לדעותיו הפוליטיות הימניות – גם בשידור. הסבר נוסף שמשלים את הקודם הוא הטענה – הרווחת למדי, כפי שנראה – שהוא מנצל את הבמה שניתנה לו בכדי לשרת את ענייניו של ראש הממשלה נתניהו. במלים אחרות, נטען כי סגל הוא "השופר של בלפור", במהדורת החדשות הנצפית במדינה.

מי קרא לעמית סגל "שופר"? מדובר ברשימה לא קצרה של קולגות, מהתקופה האחרונה בלבד. למשל, העיתונאית העצמאית (כהגדרתה) אור-לי ברלב; העיתונאית חנה קים; שמואל מאיר מ'הארץ'; עורך חדשות החוץ של 'וואלה' גיא אלסטר; ויוסי מלמן מ'מעריב'.

לעתים הטענה היא דומה, גם ללא שימוש במילה המפורשת "שופר", לטוב או לרע. ממש לאחרונה טען אטילה שומפלבי מ-Ynet כי סגל הוא "תועמלן". כך עשה גם אורי משגב מ'הארץ', וגם המו"ל שלו עמוס שוקן; אריאנה מלמד כתבה בעיתונם על "קרבתו ליצרני הקלישאות" מבלפור ועל דאגתו ל"יציבותה של הביבי־קרטיה"; ולפי רוגל אלפר, סגל "מקדם סדר יום פוליטי מובהק". הגדיל לעשות הסאטיריקן ליאור שליין, שהכריז בתכניתו כי "אמונתו הדתית של עמית סגל מחייבת לשמור על ביבי".

יצוין כי במהלך שנת הבחירות האחרונה עמית סגל לא נמנע מלפרסם סיפורים וחשיפות שהזיקו לאינטרס של נתניהו והליכוד. למשל, הסדרה 'ימי בנימין' שזכתה לקיתונות ביקורת מצדו של יאיר נתניהו; ביקורת חריפה מאוד על ראש המוסד יוסי כהן, שאמר שהוא רואה עצמו מועמד להחלפת נתניהו לאחר פרישתו; וחשיפת המגעים הקואליציוניים עם יו"ר העבודה אבי גבאי, שככל הנראה מנעה מנתניהו הקמת ממשלה.

ובכל זאת, האם יש דברים בגו, ועמית סגל הוא אכן שופר? ועד כמה מדובר בטענה שאינה עניינית אלא פוליטית, ונובעת מההבדלים בין הדעות הפוליטית של הטוענים לבין אלה של סגל? לצורך כך יהיה מעניין להשוות בין עמית סגל לבין עיתונאים בולטים המזוהים עם צד שמאל של המפה הפוליטית, כאלה שאף אחד מהשמות למעלה לא כינה "שופר", "תועמלן" או משהו בסגנון.

טוויטר הוא החיים עצמם

את הבדיקה יש לעשות על בסיס עבודתם העיתונאית, אולם היכן שהיא מגיעה לקהל ללא תיווכו של עורך; בבימה בה הם מגיעים לקהל של מאות אלפים, בזכות עמדותיהם היוקרתיות, ושם הם בוחרים את מה להבליט, ואת מה לשתף מתוך עבודתם של עמיתיהם; במקום בו הם מפרסמים את חשיפותיהם, אך גם את דעותיהם שאינן תמיד משודרות על המסך. הכוונה, כמובן, לחשבונות הטוויטר שלהם.

כפי שכתב לאחרונה צ'רלי וורזל במאמר מרתק ב'ניו יורק טיימס', טוויטר הוא החיים האמיתיים. גם אם הדעות בטוויטר אינן חופפות את אלה המקובלות בציבור הרחב, ההשפעה שלהן גדולה הרבה יותר:

העובדה שטוויטר נשלט בידי האליטות הפוליטיות והתקשורתיות שיש להן כוח גדול הרבה יותר, והנרטיבים שהם כותבים ב-280 תווים, שולטת במציאות הפוליטית שלנו… השיח בטוויטר מתכנת את התקשורת; השליטה בתשומת-לב ציבורית רחבה קובעת את סדר היום הפוליטי ומעניקה למועמדים מסוימים כוח רב יותר.

לפיכך, בחרנו להשוות את חשבון הטוויטר של עמית סגל לחשבונותיהם של שלושה עיתונאים אחרים: הכתב המדיני של חדשות 13 ברק רביד, כתב חדשות החוץ של חדשות 13 נדב איל, והכתב הפוליטי של Ynet אטילה שומפלבי. עבור כל אחד מהם, ספרנו את הציוצים בתקופה של שבועיים, מ-16.2 עד 29.2, שמתאימים לאחת משתי קטגוריות:

• ציוצים המציגים את ראש הממשלה נתניהו או את מפלגת הליכוד באור חיובי, או לחלופין את מתחריהם העיקריים בבחירות – בני גנץ ומפלגת כחול-לבן – באור שלילי. זה כולל ציוצים וסיפורים שעשויים לסייע לקמפיין הליכוד, או לפגוע בקמפיין של כחול לבן.
• ציוצים המציגים את נתניהו ומפלגתו באור שלילי, ומקשים על הקמפיין שלהם, או את גנץ ומפלגתו באור חיובי ובכך תורמים לקמפיין של כחול-לבן.

מכיוון שחלק מהעיתונאים פעילים בטוויטר יותר מאחרים, מה שחשוב הוא היחס בין הקטגוריות ולא המספרים המוחלטים. כמו כן, שרשורי ציוצים נספרו כציוץ בודד. ציוצים המהווים תגובה לא נספרו. שיתופי ציוצים של אחרים כן נספרו.

עמית סגל

נתחיל בעמית סגל. בתקופה הרלוונטית הוא צייץ עשרה ציוצים חיוביים לליכוד. למשל, ציוץ ביקורת על יאיר לפיד וציוצים אודות חקירת 'הממד החמישי' והקלטת ישראל בכר, שהיא כידוע חשיפה בלעדית שלו:

לעומת זאת, צייץ סגל שני ציוצים בלבד שייתכן שאנשי הליכוד לא יאהבו – הגנה על יאיר לפיד וביקורת על התוקפים את מנדלבליט:

אכן נראה כי חשבונו של עמית סגל נוטה חזק ימינה – 2:10 לטובת הליכוד – אך האם זה הופך אותו לשופר?

אטילה שומפלבי

נראה מה קורה בחשבונותיהם של העיתונאים מצד שמאל. בתקופה של שבועיים, אטילה שומפלבי צייץ שישה ציוצים חיוביים עבור נתניהו והליכוד או שליליים עבור כחול-לבן. למשל על שר המשפטים אמיר אוחנה שהשיב לביקורתו של ח"כ מאיר כהן:

לעומת זאת, 26 ציוצים של שומפלבי היו ביקורתיים כלפי הליכוד או חיוביים כלפי כחול-לבן. תוצאה של 6:26 לרעת הליכוד – מדובר ביחס דומה מאוד לזה של עמית סגל, רק מהכיוון ההפוך.

נדב אייל

בתקופה 16.2- 29.2, כשהוא לא היה עסוק במעקב אחרי משבר הקורונה והפריימריז במפלגה הדמוקרטית, צייץ נדב אייל 3 ציוצים שליליים כלפי כחול-לבן – בעיקר ביקורת על קמפיין לא אפקטיבי. זאת לעומת 61 ציוצים שאנשי כחול-לבן יכולים להיות מרוצים מהם, בעיקר ביקורת כלפי נתניהו וחברי מפלגתו. מדובר על יחס של כ- 1:20 לרעת נתניהו והליכוד.

ברק רביד

הכתב המדיני של חדשות 13 הוא הצייצן הפעיל מכולם. בתקופה הרלוונטית הוא צייץ עשרה ציוצים ביקורתיים על כחול-לבן – בין אם ביקורת משמאל על המונח 'רוב יהודי' או על קמפיין אנמי. לעומת זאת, לא פחות מ-225 ציוצים של רביד הציגו את נתניהו או את אנשי הליכוד באור שלילי. מדובר ביחס של 1:22.5 לרעת נתניהו ולטובת כחול-לבן.

נסכם: עמית סגל – יחס של 1:5 לטובת הימין

אטילה שומפלבי (שכינה את סגל "תועמלן") – יחס דומה לטובת השמאל

נדב איל – 1:20 לטובת השמאל (פי ארבעה "שופר" מסגל)

ברק רביד – 1:22.5 לטובת השמאל (פי ארבעה וחצי "שופר" מסגל)

אז מה כל זה אומר?

האם מותר לעיתונאי שתהיינה לו דעות? בוודאי, וכנראה שהדבר בלתי נמנע. הדעות האלה לעתים גם משפיעות על הכיוונים בהם הוא חופר כשהוא עורך את תחקיריו וסיפוריו.

ואולם – אם דעותיו של עמית סגל, או החשיפות הבלעדיות שהוא מביא לשידור, הן תנאי מספיק על מנת להכתירו כ"שופר" – מה זה אומר על כל אחד מהעיתונאים האחרים שבדקנו פה?