מי אשם בכך שאין פרטנר?

ניסן שור בכלל לא אוהב את הביצועים של 'זהו זה' לשירים עבריים מוכרים. ובטורו ב'הארץ' הוא מסביר לנו מדוע: הם מתוקים וקיטשיים מדי, וזה גרוע במיוחד כשמדובר בשירים ששור לא אוהב. למשל, השיר "תותים" של אתניקס, שכשיצא ב-1999 הפך להמנון נצחונו של אהוד ברק בבחירות, המבשר על שחר של יום חדש – עד שברק החליט להרוס את הכל:

במאי 2000 נדמה היה שההבטחה מתממשת. אהוד ברק הוציא את צה"ל מלבנון. חצי שנה אחר כך היינו כבר בגיהנום. ברק הצהיר ש"אין פרטנר" וכי "זו האמת ועלינו להתייצב בפניה בעיניים פקוחות ולהסיק את המסקנות". האינתיפאדה השנייה פרצה ושום דבר לא חזר להיות כשהיה.

חטאו של ברק חמור במיוחד:

אי אפשר לשמוע את "תותים" מבלי לחשוב על האחריות הישירה של אהוד ברק לכך שישראל זנחה לחלוטין את הדיאלוג עם הפלסטינים ונירמלה את הכיבוש.

נניח לטעמו המוזיקלי של ניסן שור, ונתמקד בטענתו בדבר אחריותו של אהוד ברק לחיסול תהליך השלום. טענתו של שור מהדהדת את הביקורת שהוטחה מכיוון שמאל באהוד ברק לאורך עשרים השנים האחרונות: שאמירתו שאין פרטנר פלסטיני לשלום פגעה אנושות בתהליך השלום וריסקה את השמאל הישראלי, כי היא היוותה לכאורה הודאה בצדקת דרכו של הימין וחיסלה את רצונם של הישראלים במשא ומתן (וכך היא גם "נירמלה את הכיבוש").

בטענה הזאת יש כמה בעיות לא פשוטות.

ראשית כל, הציטוט של שור לדברי אהוד ברק הוא חלקי. באוקטובר 2000 ברק אמר כי "היום אין פרטנר לשלום". לאחר מכן טען כי "ערפאת הוא לא פרטנר". כלומר, דבריו של ברק כוונו להנהגה הפלסטינית בתקופה מסוימת, ולא לכל הפלסטינים כולם עד עצם ימינו ולעולם ועד.

שנית, האמירה ההיא של ברק הייתה סבירה ונכונה לחלוטין בהקשר בו נאמרה – לאחר סבב השיחות עם ערפאת ברק בקמפ-דייוויד בשנת 2000. שם הוא דחה כל הצעה שכללה את סיום הסכסוך (בתמורה למדינה פלסטינית ב-95% מיו"ש, רצועת עזה ומזרח ירושלים", כלומר הכרה בזכותה של ישראל להמשיך ולהתקיים. במקום זאת הוא הביא לפרוץ האינתיפאדה השנייה, בה נהרגו למעלה מאלף ישראלים וגם כמה אלפי פלסטינים, במטרה לרכך את עמדתה של ישראל בסבבי המשא-ומתן הבאים. לאחר מכן, כשהאינתיפאדה כבר החלה לצבור תאוצה, ערפאת דחה גם את מתווה קלינטון, שהיה נותן לפלסטינים מדינה על כ-95% מיו"ש ורצועת עזה, חלוקת ירושלים, זכות שיבה מוגבלת והקמת קרן בינלאומית לפיצוי הפליטים.

במילים אחרות, אמירתו של אהוד ברק ש"היום אין פרטנר לשלום" שיקפה את המציאות נכוחה.

שלישית, אין שחר לטענה כי דווקא ההודאה בהיעדר פרטנר היא שהביאה לזניחת הדיאלוג עם הפלסטינים, ולא האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בפועל, כגון שנות הפיגועים והרצח שבאו לאחר הדחייה הפלסטינית של הצעות השלום שלעיל.

ורביעית, מן הראוי להזכיר לניסן שור, שמוחה על נירמול הכיבוש, שהפלסטינים היו יכולים להשתחרר מהכיבוש ולחגוג את יום עצמאותם העשרים ושלושה זה מכבר, אם רק ערפאת היה בוחר להיות פרטנר ולהיענות לאותן הצעות משנת 2000. עד היום לא קם מנהיג פלסטיני שהיכה על חטא על אותה החמצה – ובעיני ניסן שור אין בכך כל בעיה. הבעיה הגדולה היא אמירה סבירה לגמרי שאמר אהוד ברק לפני למעלה משני עשורים. או שירי פופ שמזכירים לו את אותה האמירה.