'מעריב': ערפאת "הפלסטיני היחיד שהיה עשוי להגיע להסדר פשרה עם ישראל"

הישראלים צריכים דמון שיאחד אותם מול אויב משותף, טוען רן אדליסט בטורו האחרון ב'מעריב'. המנהיגים שלנו מנסים מדי פעם להסית אותנו נגד דמון ערבי או מוסלמי כזה או אחר, אך מזה כעשרים שנה שאין לנו אויב כזה, שכולנו אוהבים לשנוא. "הדמון האמיתי האחרון שלנו", כותב אדליסט, "היה יאסר עראפת".

מכאן הוא הוליך ומכביר במילים על ערפאת, "דמון הקונצנזוס האולטימטיבי", ועל הדחף של הישראלים להשחיר את דמותו ולהפוך אותו ל"יורשו של היטלר" בזמן שהם מנסים לחסל אותו. ואז מגיע אדליסט לסיכום חייו של ערפאת:

ערפאת הלך שנתיים אחרי אותו מבצע ['חומת מגן', ש.ב.מ]. העיתונאי אמנון קפליוק, אללה ירחמו, ישב על דוח הנתיחה של הרופאים הצרפתים שטיפלו בערפאת. הם הרעילו אותו, הוא אמר לי. את הפלסטיני היחיד שהיה עשוי להגיע להסדר פשרה עם ישראל. מופז, שנשאל אם ערפאת הורעל, השיב בעווית חיוך סתום.

בפסקה אחת, רן אדליסט כותב שתי קביעות בעייתיות: הראשונה היא הקביעה החד-משמעית (כאילו מדובר באמת הברורה לכל) שישראל חיסלה את ערפאת; השנייה והחמורה יותר היא שערפאת היה "הפלסטיני היחיד שהיה עשוי להגיע להסדר פשרה עם ישראל". נטפל בהן לפי הסדר.

האם ערפאת הורעל למוות על ידי ישראל?

ראשית כל, לא ברור על איזה "דוח נתיחה" אדליסט מדבר, מכיוון שלא בוצע ניתוח לאחר המוות לגופתו של ערפאת בסמוך למותו – סוהא אשתו סירבה לכך בתוקף. ראוי לציין גם שהרשות הפלסטינית סירבה בשעתו לשחרר את מסמכיו הרפואיים, שהיו יכולים לשפוך אור על הסיבות למותו.

בנוסף, ב-2013 פורסם כי מדעני זיהוי פלילי צרפתים קבעו כי ערפאת לא מת מהרעלה; וב-2015 קבוצה נוספת של מומחים צרפתים הגיעו למסקנה דומה.

גם אם ערפאת אכן הורעל, חשוב לציין כי ישראל אינה החשודה היחידה במעשה – אפילו לפי אל-ג'זירה, שפרסמה לראשונה בזמנו את החשד להרעלה, החשודים העיקריים במעשה הם יריביו בתוך הרשות הפלסטינית.

ייתכן שלעולם לא נדע את מלוא האמת על מותו של ערפאת. אך זה אינו מצדיק זריקת האשמות בלתי מבוססות על ידי עיתונאי, מבלי לציין לקוראים את העובדות הסותרות שרובם אינם מכירים.

האם ערפאת היה הסיכוי האחרון שלנו להגיע להסדר?

לפי רן אדליסט, התשובה היא כן. מכיוון שאדליסט מאשר בטורו שערפאת "הלך על טרור שהלך וגאה", לא נתעכב פה על פועלו הטרוריסטי, ועל היהודים שהיו יכולים להיות בחיים היום אלמלא מפעל הטרור שייסד. במקום זאת נספר מה הייתה עבורו המשמעות של "הסדר עם ישראל".

ב-1974 ערפאת הציג לעולם את "תוכנית השלבים" לחיסולה של ישראל. על סמך התובנה שישראל לא תושמד במלחמה כוללת, התוכנית ביקשה לעשות זאת באופן הדרגתי – על ידי הקמתה "בכל האמצעים" של רשות לאומית פלסטינית אוטונומית שתשמש כבסיס להמשך המאבק. ב-1 בספטמבר 1993, כמה ימים לפני החתימה על הסכם אוסלו, הבהיר ערפאת באופן מפורש שההסכם הוא חלק מיישום התוכנית.

ב-5 באוקטובר 1993, שלושה שבועות לאחר החתימה על הסכם אוסלו, בוצע פיגוע ההתאבדות הפלסטיני הראשון לאחר ההסכם. שלושים נוסעי אוטובוס באיו"ש נפצעו. בעקבות הפיגוע, כשנשאל ערפאת בנוגע לצורך ללכוד ולסכל פיגועים של החמאס (כפי שהיה מחויב במסגרת ההסכם), הוא השיב:

האם אני ביקשתי מרבין לעקור את האופוזיציה בצד הישראלי? אם הוא מכבד את אלה שמתנגדים לו, גם אני מכבד את האופוזיציה בצד שלי.

במאי 1994, בנאום יוהנסבורג הנודע לשמצה, הסביר ערפאת שהסכם אוסלו הוא מבחינתו כהסכם חודייבה שכרת מוחמד עם בני שבט קורייש במטרה להפר אותו כשיבשילו התנאים לכך.

ב-30 בינואר 1996, בנאום בשוודיה, שוב הבהיר את מטרתו: "אנו לא נתכופף או ניפול עד שדמו של היהודי האחרון, מהילד הצעיר ביותר ועד לקשיש הזקן ביותר, יישפך כדי לגאול את אדמתנו".

זו הגישה בה הלך ערפאת לסבב השיחות עם אהוד ברק בקמפ-דייוויד בשנת 2000. שם הוא דחה כל הצעה שכללה את סיום הסכסוך (בתמורה למדינה פלסטינית ב-95% מיו"ש, רצועת עזה ומזרח ירושלים), כלומר הכרה בזכותה של ישראל להמשיך ולהתקיים. במקום זאת הוא הביא לפרוץ האינתיפאדה השנייה, בה נהרגו למעלה מאלף ישראלים, במטרה לרכך את עמדתה של ישראל בסבבי המשא-ומתן הבאים.

זה האיש שרן אדליסט מבכה את מותו כאבדן הסיכוי האחרון להסדר בין ישראל לפלסטינים.

וכך, בטור העוסק בצורך (לכאורה) של הישראלים למצוא דמון משותף ולהשחיר את דמותו, אדליסט מספק דוגמה לצורך של ישראלים מסוימים לנקות ולהלבין את חטאיהם של אויביהם ושונאיהם הגדולים ביותר.