עולמו ההפוך של גדעון לוי

גדעון לוי, כהרגלו, שוכח (או מתעלם) מהעובדות ויוצר מציאות הפוכה מזו האמיתית. הפעם מזהיר לוי את ידידיו המתכננים משט נוסף לעזה כי ישראל "נחושה לתקוף" אותם באמצעות "שיסוי" לוחמי צה"ל בספינותיהם. זה דווקא נשמע הגיוני מפי מי שחושב ששניים מנוסעי ה"מרמרה" נהרגו עוד לפני שהחיילים ירדו אל הספינה.

אמצעי התקשורת לא רק משפיעים על המציאות, אלא לפעמים יוצרים מציאות חדשה לגמרי. זה קורה בעיקר מכיוון שהשפה אינה ניטראלית, והשימוש במילים מסוימות הוא שנותן למושגים את משמעותם, והמושגים משפיעים על הדרך בה נתפס אירוע מסוים.

לפני מספר ימים כתב גדעון לוי טור בעיתון "הארץ" בשם "לחיי הספינות שבדרך"  (19.6.11), בו הוא מסקר את מה שהוא מכנה ועדת ההיגוי השבדית של המשט לעזה, היושבת ומתכננת את המשט הבא באישון ליל או כפי שלוי מתאר זאת, "הרפתקתם הבאה".

בתיאוריו משרבט לוי את דמויות החבורה "הערנית והמגוונת" ומשווה נופך רומנטי ואצילי לישיבתם הלילית בבנין רווי היסטוריה בשטוקהולם:

אי אפשר שלא להתפעל מהחבורה הנחושה הזאת. הם יישאו 500 טונות מלט, בית חולים נייד ואמבולנס בספינתם, אחת מעשר על פי התכניות. הם יודעים שיש דרכים אחרות להעביר את התכולה הזאת, אבל רוצים להזכיר לעולם את גורלה של עזה. זו זכותם, אולי אפילו חובתם.

עוד הוא מוסיף:

בישראל יודעים היטב שהאנשים הללו לא מסכנים אותה, ששום אמצעי לחימה לא יוברחו בספינותיהם, ובכל זאת ישראל מאיימת והשייטת מתאמנת.

ההתפייטות של לוי על נחישותם של פעילי השלום נשמעת כמו סיפור יפה, אך מדובר למעשה ביצירת נרטיב המתעלם מעובדות העבר.

רק לפני כשנה ניסו להגיע לחופי עזה מספר ספינות, ביניהן "המרמרה" וה"רייצ'ל קורי". למרות ההכרזות כי מדובר בספינות של פעילי שלום ורודפי צדק, הוכח כי על סיפון ה"מרמרה" היו פעילי טרור חמושים בנשק חם אשר תקפו את החיילים שהגיעו לספינה ואף ניסו לחטוף שלושה מלוחמי השייטת. על הספינה היו גם פעילי טרור שצילמו את עצמם בוידיאו מכריזים כי הם בדרכם להיות שהידים. 

האם נכון לומר שבישראל יודעים היטב, כדבריו של לוי, שהאנשים הללו לא מסכנים אותה? האם תמונות האלימות והניסיון לפגוע בלוחמי השייטת באמת נשכחו מתודעתו? ערעור הלגיטימציה של ישראל ופגיעה בזכותה להגן על עצמה ועל גבולותיה מסכנים את ישראל לא פחות מנשק חם. וזה בדיוק מה שניסו ומנסים לעשות אותם "פעילים" בכך שבחרו לשלוח סחורה בדרך פרובוקטיבית ובלתי חוקית ולא דרך מעברי היבשה.

"ישראל נחושה לתקוף"

לוי מצטט את אחד המשתתפים במשט:

פרופ' מתיאס גרדל, שהשתתף גם הוא במשט הקודם, טוען ששני ההרוגים הראשונים נורו עוד לפני שהחיילים ירדו אל ה"מאווי מרמרה", וכי כל העולים עליה נבדקו בגלאי מתכות.

אפשר כמובן להביא את הגרסה הנגדית של צה"ל האומרת כי רובי הפיינטבול הוחלפו בנשק חם רק כאשר אחד הלוחמים נזרק מגובה רב אל הסיפון התחתון, אך אפילו אם נתעלם מהגרסאות השונות, אי אפשר להתעלם מהודאתו האישית של רב החובל של ה"מרמרה" אשר בעדותו בפני המודיעין הצבאי ציין כי בפועל רק באנטליה היו גלאי מתכות למרות שהאוניה אספה 40 מפליגים באיסטנבול (על פי דו"ח טירקל, עמ' 169, הערה 715). דומה כי פרופ' גרדל מתכחש או לא מודע למה שבאמת קרה על סיפון המרמרה, אך כל זה לא מפריע לגדעון לוי לקבל את דבריו כפשוטם מבלי לבצע איזשהו מאמץ עיתונאי לבדוק את מהימנותם.

בהמשך היפוך היוצרות מציג לוי את הפעילים כחלשים וחסרי אונים ואת מדינת ישראל כתוקפנית ואלימה:

עכשיו הם שואלים בתערובת של חרדה ותמימות: איך תנהג בהם ישראל הפעם? […] אמרתי להם שישראל נחושה לתקוף. אחד מהם כבר קנה אפוד מגן. […] כמה פשוט (וצודק) היה לאפשר לשוחרי הטוב הללו להגיע ליעדם, וכמה חכם. ומנגד, כמה טיפשי, אלים ומיותר לשסות בהם שוב את הלוחמים. 

דובר מדינת ישראל גדעון לוי מודיע לחבורה כי ישראל "נחושה לתקוף". על בסיס מה מרשה לעצמו לוי להתבטא באופן הזה? מהיכן האינפורמציה שלו? איפה קיים ציטוט של מנהיג ישראלי כלשהו אשר מכריז כי ישראל "תתקוף"?

מדינת ישראל הודיעה באופן רשמי גם לפני משט הקודם וגם לקראת המשט הקרוב (אם ייצא לפועל) כי אין שום בעיה להעביר סחורות לעזה דרך היבשה וכי הם מזמינים את הספינות להגיע לנמל אשדוד. היא מעולם לא איימה בתקיפה, אלא אמרה שתעצור כל ספינה אשר לא תישמע להוראות חיל הים.

אירועי המשט הקודם ממחישים כי לישראל לא היתה כל כוונה לתקוף ספינה כלשהי. למעט ספינת "המרמרה", כל שאר הספינות נגררו לנמל אשדוד ללא כל גילוי של אלימות מצד הנוסעים. נוסעי ספינת "רייצ'ל קורי" אפילו עזרו ללוחמי השייטת לעלות על ספינתם. "המרמרה" היתה הספינה היחידה בה חיילי צה"ל נתקלו בהתנגדות אלימה ומסכנת חיים ועל כן נאלצו להגן על עצמם. אם לישראל אכן היה או יש רצון "לתקוף" כפי שמסביר לוי בידענות לחבריו, מדוע לא הותקפו שאר ספינות המשט?

באותו הקשר לוי מתאר את ישראל ככזאת ה"משסה" את לוחמיה בפעילים שוחרי הטוב. בבחירת המילה "משסה" משווה לוי את לוחמי השייטת לכלבים המשחרים לטרף בעוד שבמציאות הם דווקא אלו שהגנו על עצמם מפני תקיפה. בעולמו של גדעון לוי הכול קרה בדיוק הפוך מהמציאות.

החוק הבינלאומי לצד ישראל

לוי מסיים את דבריו המתפייטים:

מאי שוודי, שבו השמש לא שוקעת עכשיו, נכתבת לפיכך הקריאה האחרונה לבולמי המשט: הבה נהגו, ולו הפעם, בחוכמה, על פי החוק הבינלאומי והצדק הפשוט. לאנשים האלה מותר להגיע לעזה, לישראל אסור למנוע זאת.

 

האם באמת לישראל אסור למנוע זאת? כפי שכבר כתבנו בעבר על פי החוק הבינלאומי, לכל מדינה יש זכות לעצור כלי שיט אזרחיים או צבאיים אשר מתכוונים להפר את המצור הימי עליה הכריזה. כלי שיט מוגדר כמנסה לפרוץ את המצור ברגע שיצא מנמל האם שלו עם כוונה להתחמק מהמצור.

 

החוקים הללו הוסדרו במדריך סן רמו בדבר כללי המשפט הבין-לאומי החלים על עימות מזוין בים משנת 1994המקובל על כל המדינות שומרות החוק בעולם. על פי סעף 98 של המדריך:

 

כלי שיט, אשר יש יסוד סביר להניח כי הם עלולים לפרוץ את המצור ניתנים לתפיסה. כלי שיט, אשר לאחר אזהרה מוקדמת, מתנגדים באופן ברור לתפיסה – ניתן לתקוף אותם.

 

דברים דומים גם כתובים במדריך לדוגמא של הצלב האדום (סעיף 1710/4).

 

יש להדגיש כי אין צורך לחכות שהמצור ייפרץ על מנת לתפוס את הספינה. ברגע שיש כוונה, ובודאי לאחר שהוזהרה, ניתן על פי החוק הנ"ל לתפוס את הספינה. התנאי היחיד הוא שהתפיסה לא תתרחש במים טריטוריאליים של מדינה ניטראלית. ה"מאבי מרמרה" אכן סירבה לקריאות חיל הים לעצור את התקדמותה למרות שהובהר לה כי אם תעגון בנמל אשדוד, הציוד שעל הספינה יועבר לרצועת עזה. יתרה מזאת, על פי החוק הבינלאומי, לחיל הים הייתה לגיטימציה להתקיף את הספינה הטורקית אפילו עם תותחים וטילים, אך הוא בחר בפעולה מרוסנת בהרבה של השתלטות באמצעות כוחות קומנדו.

בחירת המילים של גדעון לוי משפיעה על המציאות. מי שקורא את דבריו המתורגמים לשלל שפות בטוח כי בשנה שעברה ישראל התקיפה פעילי שלום בהליך בלתי חוקי, וכי בכוונתה לעשות זאת שוב, בניגוד למציאות שבה ישראל הגנה על עצמה באמצעים חוקיים ומינימאליים מול פעילי טרור חמושים שניסו לפגוע בריבונותה. לוי ועיתון "הארץ" יוצרים בחוסר אחריות נרטיב מסולף ומספרים אותו לכולנו. לעובדות אין כאן מקום, הן רק מפריעות לסיפור היפה.