"עיר עמים" מטעה את הציבור

 

דו"ח של "עיר עמים" מסביר לנו שערביי מזרח ירושלים אינם רשאים על פי חוק לקנות דירות במערב ירושלים. האם עורכי הדין שלהם ביצעו עבודת תחקיר רצינית בנושא? לא ממש. האם האינפורמציה כבר מועברת על ידי התקשורת הזרה? בוודאי.

 

בישיבת הממשלה מה-19.7.09 הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו כי:

ירושלים היא מאוחדת, בירת העם היהודי וריבונותה אינה ניתנת לערעור. כל תושביה יכולים לרכוש דירות בכל רחבי העיר, אין איסור על ערבים לקנות דירות במערב העיר, ואין איסור על יהודים לקנות דירות במזרח העיר. זו מדיניות של עיר פתוחה.

מאז, נשמעת טענה הסותרת את דבריו של נתניהו לפיה לא כל הערבים יכולים לקנות דירות במערב ירושלים ושמדיניות ה"עיר הפתוחה" אינה אלה אחיזת עיניים. כך למשל עקיבא אלדר ב"הארץ" ("יום ירושלים השדודה", 3.5.10):

קשה להאמין שבנימין נתניהו, יליד ירושלים, אינו יודע שרק לאזרחי ישראל או למי שזכאי לאזרחות ישראלית על פי חוק השבות, יש גישה לאדמות המינהל (93% מהקרקע בישראל).

הגדיל לעשות ארגון "עיר עמים" אשר הוציא ביוני האחרון דו"ח בשם "עיר פתוחה – האמנם?" שם נכתב:

[…] מתוך כלל שטחי הפיתוח למגורים במערב ירושלים ובשכונות הישראליות בירושלים המזרחית (35,000 דונם), לפחות 79% (27,642 דונם) הם אדמות מינהל, ולפיכך חסומים להלכה בפני תושבי העיר הפלסטינים.

מה המקור של הטענה הזו?

93% מהקרקע בישראל שייכת למדינה ומנוהלת על ידי מינהל מקרקעי ישראל. אדם המבקש לבנות בית על אדמת מדינה לא רוכש את הקרקע, אלא חוכר אותה מהמינהל לטווח ארוך. תקופת החכירה יכולה להגיע עד ל-49 שנים וניתן להאריך אותה גם מעבר לכך.

טענת "עיר עמים" היא שהמינהל מגביל חכירה מסוג זה לאזרחים ישראלים בלבד (כולל אזרחים ערבים) או לזרים הזכאים לעלות לארץ על פי חוק השבות, כלומר ליהודים בלבד. מכיוון שערביי מזרח ירושלים נחשבים תושבי קבע ולא אזרחים, הם אינם יכולים על פי חוק לחכור אדמות אלו לכאורה.

ובלשון הדו"ח:

חוזה החכירה של המינהל מגביל את אפשרויות החכירה למי שהוא אזרח המדינה, או שזכאי להתאזרח תחת חוק השבות (כלומר ליהודי התפוצות). הפלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, אשר אינם אזרחי המדינה אלא בעלי מעמד של תושבי קבע, אינם זכאים, לפיכך, לחכור אדמות מנהל (עמוד 2).

[…] סעיף 19 בחוזה החכירה של המנהל קובע כי היותו של החוכר, או מי שהחוכר פועל בשבילו, נתין זר (כלומר לא אזרח ישראלי ולא בעל פוטנציאל להתאזרחות תחת חוק השבות) "תיחשב להפרה יסודית של החוזה שבגינה יהיה המחכיר רשאי לבטל את החוזה" (עמוד 6).

לכאורה נדמה כי הציטוט הנ"ל מתוך חוזה החכירה הסטנדרטי של המינהל מתיישב עם טענת "עיר עמים", אולם הם השמיטו או שאינם מודעים למידע קריטי הנמצא באתר האינטרנט של המינהל.

במה דברים אמורים? אכן, על פי המינהל אסור להחכיר אדמת מדינה לנתין זר. "עיר עמים" מסתמכים על סעיף 19(א)(3) של חוזה החכירה המגדיר "נתין זר" כמישהו שאינו (1) אזרח ישראלי, (2) אדם הזכאי לעלות לישראל על פי חוק השבות או (3) תאגיד הנשלט ע"י אזרח ישראלי או אדם הזכאי לעלות לישראל על פי חוק השבות.

אם כך, מדוע "עיר עמים" טועים? מפני שהגדרה זו שונתה על ידי המינהל במרץ 2008 והיא כוללת מעתה גם תושבי קבע.

ע"פ החלטת מועצת המינהל 1148 (3 במרץ, 2008) והנחיות ממ"י ליישום ההחלטה, למטרת חכירת קרקע, תושבי קבע בישראל זוכים לאותו מעמד כמו אזרחים ישראלים, ואינם נחשבים זרים. להלן הנוסח המדויק של ההנחיות:

1. הגדרות

"זר" – 

1.1  יחיד שאינו אחד מאלה:

1.1.1 אזרח ישראל ו/או תושב ישראל.

1.1.2 עולה לפי חוק השבות התש"י-1950, העומד בדרישות סעיף 2 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952.   

1.1.3 זכאי לאשרת עולה או לתעודת עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950, שקיבל במקומה אשרה ורשיון לישיבת ארעי כעולה בכוח מכוח חוק הכניסה לישראל,

התשי"ב-1952. [ההדגשה נוספה]

לפיכך, על פי החוקים וההגדרות של המינהל, תושבי קבע בישראל, כולל תושבים פלסטינים, זוכים לאותו היחס בדיוק כמו אזרחים ישראלים. ולית מאן דפליג כי תושבי מזרח ירושלים הערביים הינם תושבי קבע ישראלים.

אולם מה בדבר הקונפליקט בין הנחיות המינהל לבין תנאי חוזה החכירה? הוא מוסדר באמצעות סעיף 1 של נוהל מס' 36.21, האומר שאם הרשום בחוזה החכירה אינו תואם את הנהלים להעברת זכויות, זכותו של החוכר לבחור ליישם את ההעברה בהתאם לחוזה החכירה או בהתאם לנהלים.

משמעות הדבר היא שמי שחוזה החכירה שלו נכתב לפני החלטה 1148, יכול בכל זאת לבחור לפעול על פי הנהלים החדשים, ומי שהחוזה שלו נכתב לאחר מכן (כלומר מה-3.3.08), בלאו הכי חייב לעמוד בנהלים החדשים.

נכון, זה קצת מעייף לנבור במסמכים ולעשות תחקיר, והרבה יותר קל להסתמך על אינפורמציה ישנה, אבל ארגון המתיימר להיות רציני ועוד כותב דו"ח בעניין – האם הוא יכול להרשות לעצמו להתנהל בחובבנות?

 1500 משפחות ערביות בשכונות יהודיות

מעבר לעובדה כי דו"ח "עיר עמים" אינו נכון וכי תושבים פלסטינים יכולים לחכור ע"פ חוק אדמות מינהל, בפועל, בניגוד לרוח הדו"ח, אלפי תושבים ערבים אכן קונים דירות במערב העיר. כפי שבדו"ח עצמו נכתב:

[…] למרות ההגבלות המצוינות בחוזה החכירה של מנהל מקרקעי ישראל, אלה אינן תמיד נאכפות בפועל ובמקרים רבים תעודת הזהות הכחולה שבידי הרוכש הפלסטיני תספיק בכדי להשלים את העסקה, מבלי שמעמדו כתושב – ולא אזרח – תיחקר ותהווה מכשול בפני התהליך. ואולם עסקה שכזאת, גם אם הושלמה, תמיד תרחף מעליה סכנת ביטול [ע"פ סעיף] 19 בחוזה החכירה של המנהל.

נכון למאי 2010, הערכת עיריית ירושלים היא כי כ-1000 משפחות ערביות עברו להתגורר בשכונות היהודיות בצפון ירושלים בלבד. בסקר אוכלוסין שביצע מכון ישראל לחקר ירושלים ב-2008, עולה כי רק בפסגת זאב התגוררו אז כ-3,100 תושבים ערבים. נוסף עליהם, כפי שמתאר נדב שרגאי בכתבה בישראל היום ("הכיוון – מערב", 7.5.10):

 

[…] לא רק הצפון משתנה. ערבים החלו לקנות דירות גם במרכז ירושלים, ברחובות כמו קרן היסוד, יפו, החבצלת, המלך ג'ורג', הרב קוק או הפלמ"ח, וגם בשכונות הדרומיות: גילה ותלפיות מזרח. בסה"כ מדובר בכ-1500 משפחות ערביות בכלל השכונות היהודיות. המספר הזה לא כולל את השכונות המוגדרות "מעורבות".

ובכן, למרות "סכנת הביטול עפ"י סעיף 19" המרחפת על עסקאות הקניה של תושבים ערבים על פי "עיר עמים", המציאות מוכיחה כי הם ממשיכים לקנות דירות גם בשכונות המצויות על אדמות מינהל. האם "עיר עמים" יכולים לספק מקרה אחד של תושב פלסטיני שחכר אדמה מהמינהל, והעסקה בוטלה בגלל שהוא תושב ולא אזרח?

הדו"ח כמובן פורסם בכלי התקשורת בארץ, וחמור מכך, קיבל חשיפה גם בחו"ל. כך, בכתבת "תחקיר" של רשת פוקס ניוז האמריקאית אשר התבססה על ממצאי הדו"ח, ואשר שודרה בשידורים חוזרים לפחות ארבע פעמים, הסבירה הכתבת החרוצה לענייני ירושלים כי:

80% מהאדמות בירושלים מיועדות לשכונות יהודיות ופלסטינים אינם יכולים לרכוש אותן, עובדה המפריכה את טענות ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש עיריית ירושלים ניר ברקת, האומרים כי שוק הנדל"ן בירושלים חופשי ופתוח לכולם ללא קשר ללאום או דת.

כמו כן, הכתב הראשי לענייני המזרח התיכון של רשת "סקיי" הבריטית, אשר יושב בירושלים, פרסם באתר של "סקיי" מאמר תחת הכותרת "האם מזרח ירושלמים יכולים לקנות קרקע במערב ירושלים?" כמובן שהתשובה שלו היא "לא", ועל מנת להבין מדוע, הוא מפנה את קוראיו אל – לא פחות – טורו של עקיבא אלדר שהזכרנו לעיל, שם נמצאות לטענתו כל התשובות. איך שגלגל מסתובב. (זו לא הפעם הראשונה שכתב מחו"ל מתבסס על אינפורמציה בלתי נכונה של אלדר).

ושוב נחשף המעגל האינסופי של ארגונים ועיתונאים לא אחראיים אשר כותבים ומפיצים אינפורמציה שגויה שנקלטת ומופצת שוב בכלי התקשורת הזרים. האם נזכה לגילוי של אחריות מינימאלית מצידם בצורת תיקון והתנצלות?