פעילי שלום או סוכני שנאה?

בשעות אלה מספר ספינות אשר יצאו מכמה נמלים באירופה עושות את דרכן לכיוון רצועת עזה. על סיפונן מאות פעילים בקואליציית "שבירת המצור על עזה". הפעילים טוענים כי על הספינות כ-10 טון ציוד הומניטארי אותו בכוונתם להעביר לתושבי הרצועה לאחר שיעגנו בחופי עזה.

בחלק מהדיווחים בעיתונות מוזכרת אותה "קואליציה" בשמה, אך כמעט ואין תיאורים או התמקדות בנפשות הפועלות העומדות מאחורי המשט, כמו גם מטרתם האמיתית. הם ממותגים כ"פעילי שלום" המחפשים דרכים "בלתי אלימות" להזדהות עם ולעזור לתושבים פלסטינים. אולם סקירה קצרה מגלה שאלה תיאורים מכובסים של חבורת אנשים רדיקליים במיוחד אשר עסוקים יותר בזריעת שנאה מאשר קירוב לבבות.

אז מי עומד מאחורי המשט? בעיקר ארגון בשם "שחררו את עזה" (Free gaza Movement) המקושר לארגון הסולידריות הבינלאומי (ISM), אשר מגדיר את עצמו כארגון המתנגד לכיבוש הישראלי באמצעות טקטיקות בלתי אלימות. אך האמת היא שבהצהרת הכוונות של ISM, כתוב כי הארגון:

מכיר בזכות הפלסטינית להתנגד לאלימות ולכיבוש הישראליים באמצעות מאבק לגיטימי מזוין.

חוויידה עראף, אמריקאית פלסטינית, ממייסדי הארגון וכיום עומדת בראש הוועד המנהל שלו, התבטאה באופן ישיר בזכות פיגועי התאבדות ואלימות נגד ישראלים באופן כללי:

התנגדות בלתי אלימה אינה אצילה פחות מביצוע פיגוע התאבדות […] על ההתנגדות הפלסטינית לאמץ כמה מאפיינים, אלימים ובלתי אלימים כאחד, אולם חשוב שהיא תאמץ אסטרטגיה המשלבת את שני המאפיינים הללו. לא הייתה שום תנועת מחאה בלתי אלימה שהשיגה את מטרותיה ללא תנועת מחאה אלימה מקבילה (Palestine Journal, ינואר, 2002)

אנשי ה-ISM משתתפים באופן קבוע בהפגנות נגד גדר ההפרדה. על הבלבול המוחלט בין "פעיל שלום לא אלים" לבין אנרכיסט אלים ומסוכן ניתן ללמוד מהציטוט הבא:

"מה שאנחנו עושים נמצא בקטגוריה של הפגנת שלום", מתעקש אחד הרעולים […] "אנחנו לא משתמשים בנשק. רק באבנים" (אתר NRG, 23.9.2005)

גרטה ברלין, אמריקאית, מזכירת הוועד המנהל של ISM, אשר השתתפה גם במשט הקודם לעזה, השוותה בין השואה לבין מלחמת העצמאות בראיון שהעניקה ב-2007:

אחת המשתתפות היא היידי אפשטיין, ניצולת שואה, ויש גם שניים או שלשה פלסטינים ניצולי הנכבה.

באותו ראיון היא אמרה כי ישראל מבצעת "רצח עם" בפלסטינים וכי ישראל "מפציצה נשים וילדים כל יום" (הראיון התרחש ב-2007, אחרי ההתנתקות ולפני עופרת יצוקה).

גזברית הוועד המנהל של הארגון, אוסטרלית בשם אליזה ארנשייר, אמרה:

המטרה לטווח ארוך של פוליטיקאים ישראלים היא הקטנת המדינות הערביות לאזורים עניים ונואשים באופן כה אקוטי, עד שהעולם המערבי יקבל מסע תעמולה הגורס שרק כיבוש טוטאלי ומוחלט של האזור הוא הדרך היחידה להציל את הערבים מעצמם, לכבוש את אדמתם.

חברה נוספת בוועד של ISM, אודרי בומס, חתמה על עצומה ב-2006 הקוראת לארה"ב "להכיר באחריות בת 58 השנים של סיוע לכיבוש הישראלי".

מי שמתאמת את פעילות ה-ISM בעזה היא אווה ג'סיביץ. בזמן עופרת יצוקה היא שהתה בעזה וכתבה סוג של יומן בו כתבה בין השאר כי הטילים שירו חיילי צה"ל היו מורעלים, עופרת יצוקה היא השואה של הפלסטינים, והכלילה את פרויקט הרכבת הקלה בירושלים ברשימת פשעים נגד האנושות. מעבר לכך היא שבה והזכירה את מיתוס "הטבח בג'נין" ב-2002 שכמובן מעולם לא קרה.

ואיך אפשר בלי הנקודה הישראלית? דרור פיילר, אחד המארגנים הבולטים של המשט – הזכור מהמיצג אותו הכין בשוודיה בו הציג את המחבלת המתאבדת ממסעדת מקסים בתוך שלולית של דם – אמר השבוע את מילות השלום הבאות:

[…] לאנשים אשר מצויים תחת כיבוש יש את הזכות להתנגד ואפילו להתנגד באלימות.

עד כאן דוגמית בנוגע לאופיים של מארגני השייט אשר כל קשר בינם לבין "פעילי שלום" מקרי בהחלט. ונשאלת השאלה: מה הם מבקשים להשיג במשט המתוקשר? להכניס ציוד לעזה? אם כן, מדוע סרבו להצעה הישראלית לקבל לידי ישראל את כל הציוד שאספו ולהכניס אותו בצורה מבוקרת ומסודרת דרך מעברים יבשתיים? משאיות עמוסות בין השאר בעופות, דגים, פירות, ירקות, מוצרי גבינה, מזון לתינוקות וחיטה מוכנסות לעזה על בסיס יומי. עפ"י משרד החוץ, בשבוע טיפוסי נכנסים לעזה 15,000 טון של ציוד, כולל חומרי בניה, רק כאשר יש פיקוח על כך מצד ארגונים בין לאומיים אשר דואגים שהחומרים לא יגיעו לידי החמאס. מאז ינואר 2009 נכנסו למעלה ממיליון טון ציוד מישראל לעזה.

הודעה של משרד החוץ מסכמת את הענין במילים הבאות:

ישראל הזמינה את מארגני המשט להשתמש במעברים היבשתיים, בדיוק כמו ארגונים בין-לאומיים מכובדים אחרים.

אולם, הם פחות מעוניינים להביא סיוע מאשר לקדם את האג'נדה הקיצונית שלהם, ובכך משחקים לידי הפרובוקציות של החמאס. בעוד עטפו עצמם במעטפת הומניטארית, הם עוסקים בתעמולה פוליטית ולא בסיוע פרו-פלסטיני.

אם המארגנים באמת היו מעוניינים בסיפוק סיוע הומניטארי – בניגוד להתעסקות בתעלולי יח"צנות – הם היו משתמשים בצינורות המקובלים לוודא העברה של סחורה כלשהי.

האם כל המידע הנ"ל מוזכר בכלי התקשורת? על התקשורת להציג את מארגני המשט כמו שהם: אנשי קצה רדיקאליים על גבול ההזויים, ולא "פעילי שלום"; אנשים אשר ברור כי לא טובת הפלסטינים עומדת בראש מעיינם כי אם פרובוקציות אנטי-ישראליות המונעות משנאה.

כמו כן, כמה אנשים באמת יודעים על מעבר הסחורות בעזה? מדוע ממשיכים לטפח את נרטיב ה"מצור הישראלי", כאשר בפועל מוזרמים טונות של סחורה כל יום מישראל לעזה, שעה שהמצרים בונים גדר של פלדה בינם לבין העזתים?