קמפיין "מחאת הנשים" בתקשורת – היסטריה שלא במקומה

מחאת הנשים נגד האלימות נגדן, שהתארגנה כתגובה לרצח שתי נערות, (ערביה שנרצחה בידי ערבי ואריתראית שנרצחה בידי אריתראי), סחפה את התקשורת באופן מוחלט.

לטובת המחאה הופקע זמן שידור רב והוקדשו לה, אתמול והיום, עמודי שער, מאמרי מערכת, כפולות עמודים ראשונים וכפולות אמצע.

שביתה רחבת היקף הוכרזה, המראות עוכבו, מצעדים צעדו, כבישים נחסמו ועוד.

וכך גם כמובן הניכוס הפוליטי של הנושא, שהפך מיד לכלי ניגוח של האופוזיציה נגד הממשלה.

האומנם המצב כה חמור כפי שנכתב למשל ב'ידיעות אחרונות', (4.12.18, ענת לב-אדלר, עמ' 3) לפיו בישראל "דוהרים גלגלי השיניים של המוות"? שכולנו מוכרחים "להציל חיי נשים בישראל"?

התשובה היא שלא.

יודגש: כל טרגדיה היא עצומה ונוראה, וכל נרצחת היא עולם ומלואו. ברור ומוסכם שמכי, פוצעי ורוצחי הנשים הם תחתית החבית האנושית, פושעים נאלחים שדינם הרחקה מהחברה.

עם זאת, הנתונים מראים שאירועי אתמול הם בבחינת אחיזת עיניים היסטרית. ישראל אכן מתבלטת בנושא אלימות נגד נשים, אבל דווקא לטובה.

ישראל היא אחת מ 10 המדינות הבטוחות בעולם לנשים.

שיעור מקרי רצח נשים בישראל, נמוך מהממוצע במדינות המפותחות

נמוך בהרבה מהממוצע באירופה

ונמוך עוד הרבה יותר מהממוצע בעולם

(מקור כאן)

יותר מזה: ניתוח 24 מקרי רצח הנשים בישראל בשנה האחרונה, מעלה שמיעוטן המבוטל הן אזרחיות ישראליות, חלקן היותר גדול הן אזרחיות זרות או כאלה המוגדרות "אלמונית ממוצא לא ידוע", ורובן, לפחות מחציתן, הן ערביות שנרצחו בידי ערבים, כתוצאה ממסורות תרבותיות הרואות רציחות אלו בחיוב.

זאת ועוד: רצח נשים ערביות בישראל מצוי בשנים האחרונות במגמת עלייה תלולה. (מקור כאן, בעמ' 9) אולי בכך ולא בממשלה היתה התקשורת אמורה לעסוק?

יוצא אפוא, שגם בהתאם לנתונים האלו, רוב מוחלט של נשות העולם יכולות רק לייחל לביטחון האישי ממנו נהנות הנשים בישראל.

אבל בניכוי רצח הנשים בחברה הערבית בישראל, ישראל כבר הופכת למתמודדת רצינית על תואר המדינה הבטוחה בעולם עבור נשים.

עדכון: ממאמר זה נמחקו ביטויים לא הולמים שהופיעו בגרסתו המקורית