'ידיעות אחרונות' מעתיקים את הטכניקה מ'שוברים שתיקה'

"פרט למקרים קיצוניים, לא יתפרסמו בעיתון, ללא ייחוס למקור, ציטוטים שיש בהם כדי להשפיל אנשים או מוסדות. ציטוטים כאלה הם פחדניים, וכך הם נקראים"

(מתוך ספר ההנחיות של היומון הבריטי ה'טיימס')

פעם אחר פעם, כשבודקים את פרטי ה"עדויות" שמהן בנוי קמפיין ההדתה, מגלים עד כמה חסר שחר הוא. מה עושים כשרוצים להמשיך בקמפיין, מבלי שכל טענה שמועלית במסגרתו תיסתר מיד על ידי עדויות מי שנכחו בזמן ובמקום ה"תקרית"?

מערכת מוסף 7 ימים של 'ידיעות אחרונות' ("התותח הקדוש", 7 ימים, 3.8.2018, עמ' 26-32), מצאה פתרון לבעיה.

אבל זהו פתרון המוריד את העיתון למדרגת שפל מקצועית ואתית, נמוכה אפילו יותר מהמדרגה המקצועית והאתית הנמוכה מאד בה הוא שרוי ממילא.

והפתרון הוא כמובן מעבר לאנונימיות של הכותב, ש' – אב אלמוני לחייל אלמוני שהשתחרר משירות סדיר מתישהו לאחרונה. אנונימיות שאינה מאפשרת אימות או הפרכה של הטענות המועלות בכתבה.

וכמה מהטענות אכן מעלות חשד כבד:

למשל הטענה שמימיות החיילים הטירונים מתרוקנות במטווחים כבר בעשר בבוקר, והחיילים החילונים "הצמאים" מביטים בעיניים כלות איך החיילים הדתיים שופכים מים מג'ריקנים שנועדו לחירום, כדי ליטול ידיים לפני האוכל, בשעה שהחיילים החילונים – "את הצמאון שלהם ירוו רק בבסיס". (אין מצב. כל לוחם יודע שברגע שמימיה מתרוקנת, מיד ממלאים אותה מחדש)

למשל הטענה שהחיילים הדתיים עולים על האוטובוס הראשון הביתה ביום שישי בבוקר, ללא קשר למי גר איפה, (כל חייל יודע שאין דבר כזה)

או הטענה שפטור מגילוח ניתן אוטומטית לחיילים דתיים, (פקודת הזקן קובעת בפירוש את ההיפך: החמרה בקריטריונים לאישור גידול זקן, חיילים דתיים רבים שמבקשים את הפטור מסורבים)

או שהתפילה של מחלקות הביני"שים עוצרת את לו"ז האימון (מאז ומעולם כך היה בצבא)

או שההשבעה בצה"ל "הפכה לאירוע דתי" (לא נכון, היא לא השתנתה מזה עשרות שנים. תמיד חיילים חילונים צעקו 'אני נשבע' וחיילים דתיים צעקו 'אני מצהיר')

ועוד ועוד טענות שאי אפשר לאמת או להפריך, אחת מהן בדבר חייל כלשהו ממוצא רוסי, לא יהודי, שהחיילים הדתיים נהגו להטריד אותו שידליק ויכבה עבורם את האור בשבת, עד שפעם אחת העירו אותו מהשינה באמצע הלילה בשביל זה והוא החליט שנמאס לו.

הטענה הזו, באותה מידה שהיא יכולה להיות אמת, היא גם יכולה להיות שקר. מי היה החייל? האם ניתן לברר אם הוא בכלל קיים? ואם הוא קיים, האם ניתן לברר איתו את השאלה אם כל זה באמת קרה?

לא. אי אפשר. הכל אנונימי וחשאי.

רגע, למה בעצם? הרי בנו של מחבר "יומן ההדתה" כבר השתחרר מהצבא. ומערכת עיתונאית רצינית אמורה הרי לסלוד מפרסומים שליליים שמקורותיהם אנונימיים, ולאשר אותם רק במקרי קיצון.

האם זהו מקרה קיצון? מדוע הסכימה מערכת 7 ימים לקבל את הטקסט באנונימיות ולא דרשה ממחברו להיחשף?

ואם כבר הסכימה לקבלו באנונימיות, האם אימתו העורכים בעצמם את הטענות המועלות בו? ניחוש שלי – לא. אם היו מאמתים בעצמם, היו מציינים זאת בהבלטה, ובצדק.

הטכניקה הזו נראית כהעתקה מושלמת של טכניקת העללת העלילות של ארגון "שוברים שתיקה", שגם הוא התמודד עם אותה בעיה (הפרכה מיידית של כל עלילה שהפיצו פעיליו שהזדהו בשמותיהם) ובחר באותו פתרון (מעבר לאנונימיות מוחלטת, החוסמת אפשרות לבירור אמינות הטענות).

פנינו לגדי בלום, עורך 7 ימים, וביקשנו את תגובתו. עד כה נמנע מלהגיב. היא כמובן תתפרסם פה אם וכאשר תתקבל