מיהו מתון? Presspectiva | 08.11.10 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס בטורו השנון מתמיד, מתאר יוסי שריד לקוראי "הארץ" את טיפשותו של נתניהו אשר לא משכיל לנצל את העובדה שאת הפלסטינים מנהיג היום אדם מתון ("סלאם פיאד, המסוכן שבאויבי נתניהו" [בגרסה המודפסת: "פיאד מאיים במתינותו"], "הארץ" 3.11.10) בסרקזם האופייני לו כותב שריד: בהדרגה הוא [סלאם פיאד, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית] שומט את הקרקע מתחת לטיעונים הישראליים המסורתיים: ביטחון- ביטחון ויש ביטחון, ואין שלום. במקום להתמודד עם הנשיא אבו מאזן בקיצוניות, הוא מתחרה איתו במתינות. האנשים האלה מסוכנים, הם יהרגו אותנו במתינותם. זה לא סוד שאנשים אינטלקטואלים במיוחד, עיוורים לעיתים למציאות העירומה המונחת לפניהם. במקרה הזה, כמו במקרים רבים נוספים, נתפס יוסי שריד לקונספציה שהשתרשה בקרב עיתונאים, פובליציסטים והוגי דעות למיניהם הגורסת כי פיאד הוא "מתון". מדוע? מכיוון – כדבריו של שריד – ש"הליכותיו נעימות וסבר פניו טובות, […] הוא למד ועבד בארה"ב, האנגלית שלו צחה […]". במקרה הספציפי הזה, הקונספציה הזו לא רק השתרשה בשיחות הסלון של מר שריד, אלא משקפת גם את האופן בו ראש הממשלה הפלסטיני נתפס על ידי רוב הציבור הישראלי. אולם צריך לשאול: האם הציבור בישראל – כולל יוסי שריד – מקבל בכלל את האינפורמציה הנחוצה לו על מנת שיוכל למקם את פיאד על מדד המתינות? ומה לגבי שאר השרים והפקידים של הרשות הפלסטינית, ולגבי ספרי הלימוד, הטלוויזיה והרדיו הפלסטינים בראשם הוא עומד יחד עם אבו מאזן (המתון)? הם גם מתונים? האם רוב הציבור מסוגל לענות על השאלה הזו? התשובה לכך היא שלילית ויש לכך סיבה כמובן, אך תחילה לעובדות. הבה נבחן כמה מפעולותיו של סלאם פיאד מהחודשים האחרונים ונבדוק אם הם "מתונים" (הנתונים לקוחים מ"מבט לתקשורת הפלסטינית"): בינואר השנה שרף פיאד מוצרים אשר יוצרו מעבר לקו הירוק כחלק מחרם על מפעלים ישראליים הפועלים בשטחים (ראה התמונה שלעיל). לאחר שכוחות צה"ל הרגו את רוצחי מאיר אבשלום חי ז"ל, סלאם פיאד הלך באופן אישי לערוך ביקור ניחומים אצל משפחות המחבלים ("השהידים"), וגינה את הפעולה הישראלית. בפברואר השנה חנך סלאם פיאד אנדרטת זיכרון, עליה מפת "פלסטין" הכוללת את כל שטח מדינת ישראל: סלאם פיאד נתן חסות, תמך וביקר בתחרויות ספורט, מחנות קיץ, מקומות ואירועים הקרויים על שם מחבלים נודעים כמו אבו ג'יהד אשר היה אחראי לרציחתם של עשרות ישראלים, וסלאח חלף, אחד מאדריכלי רצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן. אלה הם פעולות שביצע פיאד באופן אישי. דרך נוספת לבחון את השקפת עולמו היא באמצעות בדיקת שידורי הטלוויזיה והרדיו הרשמיים ומערכת החינוך של הרשות הפלסטינית הנתונים כולם לשליטתו של ראש הממשלה הפלסטיני. חשיבות בדיקה זו היא בכך שהיא משקפת את המסרים של הרשות הפלסטינית, בראשה עומד פיאד, כלפי הציבור הפלסטיני, ולא את הארשת המכובסת שלה כלפי חוץ (וכלפי יוסי שריד): בפתיח לתכנית טלוויזיה של הרשות ישנם ציורים של התעללות סוהרים ישראליים באסירים פלסטינים. בין השאר נראים סוהרים ישראלים מניחים מגהץ רותח על חזה של אסיר, קודחים חור דרך יד של אסיר, מלקים אסיר התלוי הפוך וכורתים יד של אסיר מתחת למרפק. בתכנית לילדים של הרשות אשר צולמה בגליל ובגולן, שני חבלי הארץ הללו כונו "שטח כבוש" ו"אדמת 48'". כמו כן נאמר לילדים שרמת הגולן גובלת עם "פלסטין". בחידון לסטודנטים בטלוויזיה של הרשות נשאלו המשתתפים: כמה מדינות גובלות עם לבנון? התשובה הנכונה היתה: פלסטין וסוריה. בחידון אחר נשאלו המשתתפים שאלות על "פלסטין" (כמו: כמה השטח? מהו אורך החוף?). כל התשובות ה"נכונות" התייחסו לשטח הכולל של מדינת ישראל הריבונית, יהודה, שומרון ועזה. עפ"י הטלוויזיה של הרשות, ישראל התנקשה ביאסר עראפת. שר התיירות הפלסטיני אמר במהלך "פסטיבל תיירות ומסורת תרבותית" כי הפסטיבל הוא חלק מההתנגדות העממית שמטרתה "להביא לסופה של ישראל". בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית ה"הכיבוש" התחיל ב-1948, הישראלים מוגדרים כ"זרים", והסכסוך מוגדר כ"ריבאת מן אללה", כלומר מלחמת הגנה דתית על אזורים אסלאמיים. מטיפים ברדיו ובטלוויזיה של הרשות קוראים להמשיך את ה"ריבאת", במיוחד בירושלים. אנגלית צחה ולחי מגולחת אינם סימנים של מתינות. הם נתפסים ככאלה רק בקרב מי שמסתפק במעטפת חיצונית ומתעלם מהמציאות הבלתי נוחה החבויה מעיני הישראלי דובר העברית המצוי. יש מי שמתעלם מכך מרצון כי הוא לא מעוניין להתמודד עם האמת, ויש מי שפשוט לא נחשף לכך מכיוון שאין לו איך. כאן נכנסת לתמונה התקשורת. את כל הנתונים הללו לא אספנו מהעיתונות הישראלית אלא מארגון אשר קורא, צופה ומקשיב לכלי התקשורת הפלסטיניים בשפה הערבית – "מבט לתקשורת הפלסטינית". אין כאן מניפולציות או טריקים, אלא רק תרגום של מה שמשודר ומודפס ברשות. האתרים הכמעט יחידים שמפרסמים את הנתונים הללו הם אתרים "ימניים". מדוע? האם המידע הזה לא ראוי לפרסום בכל כלי התקשורת, במיוחד בהתחשב בעובדה כי הרשות הפלסטינית היא הגוף הריבוני עימו מנהלת ממשלת ישראל משא ומתן לסיום הסכסוך? לו אזרחי ישראל (למעט מי שקורא את "מבט לתקשורת הפלסטינית") היו נחשפים לנתונים האובייקטיביים הללו היתה להם אפשרות לבחון בעין ביקורתית את קביעתו של יוסי שריד כי סלאם פיאד הוא "מתון".