גאווה ודעות קדומות (אנטי-ישראליות)

ישראל היא ישות רשעה. לא ייתכן כי היא תעשה משהו חיובי. ואם היא כן, בדוק בציציותיה – היא פשוט מכסה באופן מתוחכם על פשעיה. (פראפרזה מתומצתת לטור שפורסם ב'הארץ').

יש חדשות טובות על ישראל? למה שזה יבלבל את עורכי 'הארץ'? תל-אביב נבחרה בסקר אינטרנטי כעיר הגאה הטובה ביותר בעולם, ללא ספק הישג תדמיתי מרשים המציג פנים פחות מוכרות של ישראל בעולם – ליברלית, סובלנית ופתוחה. ב'הארץ' לא רצו לתת לשמחה לעלות יותר מדי לראשי הקוראים, על כן רוב הכתבה בנושא ("תל אביב גאה: ורודה מבחוץ, אפורה מבפנים", 13.1.12) עסקה במה שלא טוב ("לא הכל מושלם", "זו רק חלק מהתמונה") ורק לקראת סוף הכתבה טרח הכתב אילן ליאור להציג את הסקר עצמו ולתת במה למי שדווקא שמח עם הבחירה של תל-אביב וחושב שהמצב הוא קצת יותר טוב מרע.

גם אם נפתור את הכתבה ברצון עיתונאי כן, להעלות על סדר היום דווקא ביום המשמח הזה את הבעיות הלא פתורות הקשורות לקהילה הגאה בארץ, הרי שלא כך ניתן לומר על הטור שהוצמד לכתבה הראשית. מדובר בטור של פרופסורית מניו יורק בשם שרה שולמן אשר פורסמה בכלל לפני כשלשה שבועות ב'ניו יורק טיימס'. יש לכך חשיבות ונעמוד עליה בהמשך.

ניתוח של הטור מדגים כי שנאת ישראל אובססיבית לא רק מצליחה להפוך, לקמט ולעוות את המציאות על מנת שזו תסתדר היטב עם השקפת העולם של השונא, אלא גם באה על חשבון – ואף ממש מזיקה –  לאותם אנשים אשר באמת זקוקים לעזרה, ושמצבם העגום היה עלול להשתפר אם כל האנרגיה המופנית כלפי שנאת ישראל היתה הופככת לאנרגיה חיובית ומתועלת לכיוונם.

הטור, שעוסק באופן שטחי בזכויות של הומוסקסואלים, מביט על המזרח התיכון בו הומואים נרדפים, מועמדים לדין ואף מוצאים להורג בחברות מוסלמיות וערביות, ומזהה בעיה אחת רצינית: ישראל. העובדה כי במדינת ישראל אלפים משתתפים במצעדי הגאווה, לקהילה הגאה יש יותר זכויות ממקומות רבים בעולם המערבי, ובאופן מפתיע, עשרות הומואים מהגדה המערבית ומעזה מסתננים לישראל, תוך העדפה לגור באופן בלתי חוקי בארץ המסווגת כמדינת אויב מאשר לסבול מעוינות קיצונית עימה יאלצו להתמודד בחברה שלהם, לא מבלבלת את שולמן.

על פי הטור של שולמן, הסובלנות הישראלית כלפי הקהילה הגאה הינה חלק מ"אסטרטגיה מכוונת" שמטרתה לגרום לישראל להציג את עצמה כפחות מרשעת ממה שהיא באמת. היא מגדירה את התופעה הזדונית הזו Pinkwashing, הלקוח מהמונח Whitewashing שמשמעותו הלבנה. כלומר, על פי שולמן, הטולרנטיות הישראלית כלפי הומואים אינה אלא הלבנת פעולותיה הגזעניות האמיתיות כביכול, או כפי שניתן לקרא בכותרת "זכויות ההומואים בישראל מחפות על ביטויי גזענות".

שולמן מייצגת נאמנה את אותם האנשים, הרבה מהם אינטלקטואלים, אשר מסוגלים להביט על ישראל רק דרך פריזמה אחת צרה ביותר –  כזאת שרואה את ישראל כישות רעה ושטנית שכל קיומה מושתת על הרצון להתעלל, לרדות ולהרוג את הפלסטינים. זה הכל ואין בילתו, ודרך פריזמה זו צריך לבחון כל פעולה שישראל מבצעת. על פי היגיון חולני זה, לא ייתכן כי ישראל עושה משהו טוב (למשל סובלנית להומואים), אלא זו בודאי תכנית זדונית שתכליתה לכסות על פשעיה. זוהי צורת המחשבה שהובילה לשמועות כי ישראל שלחה משלחת להאיטי לאחר רעידת האדמה שהתרחשה שם על מנת לקצור את האיברים של המקומיים. אין שום הבדל בין טענה אנטישמית ומעוררת חלחלה זו לבין טורה מלא הארס והשנאה של שולמן.

אך לא בכך תם העניין. העובדה כי ישראל הינה בכל קנה מידה המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון וכפועל יוצא מכך הפתוחה ביותר להומוסקסואלים, יוצרת בעיה אמיתית עבור פעילים רדיקלים המבקשים להציג אנטי-ישראליות כחלק ממאבק על ליברליזם. גישתה של שולמן, בה האובססיה לישראל יוצרת עיוורון למצוקות אמיתיות, מהווה סכנה להומואים ברחבי המזרח התיכון. שולמן, אשר תומכת ב-BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל), מפקירה ערבים ומוסלמים הומואים על ידי הלבנה אמיתית של הרדיפות מהן הם סובלים בארצות ערביות ומוסלמיות על ידי משטרים שהיא, כנראה, לא חושבת שצריך להחרים.

כך היא כותבת (לא כל הדברים פורסמו בתרגום לעברית):

ה-Pinkwashing… גם מתעלם מקיומם של ארגונים פלסטיניים למען זכויות הומואים ולסביות. הומוסקסואליות חדלה להיות פשע בגדה המערבית מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת, כשחוקים נגד מעשי סדום שנחקקו בהשפעת השלטון הבריטי הוצאו מחוק העונשין הירדני, התקף עדיין אצל הפלסטינים. חשובה יותר היא הופעתה של תנועה גאה פלסטינית שבה חברים שלושה ארגונים חשובים: "אסוואת", "אל-קאוס" ו"פלסטינים קווירים למען חרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל". קיומן של הקבוצות הללו מבהירות כי הדיכוי של פלסטינים חוצה את גבולות המיניות; כפי שחנין מאקאי, המנהלת של "אל-קאוס" אמרה: "כשאתה עובר במחסום, המיניות של החייל אינה חשובה".

במילים אחרות, לא רק ששולמן מתעקשת שלא צריך לשבח את ישראל על סובלנותה, היא גם רומזת כי אסור לבקר מוסלמים או פלסטינים על התנכלותם כלפי הומואים. מי שקורא את דבריה למעשה מבין שהתנכלות שכזו היא לא באמת עניין רציני, ושהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות להומו במזרח התיכון הוא להתעכב במחסום של צה"ל.

העובדה כי ה'ניו יורק טיימס' ו'הארץ' מקדמים מסר שכזה הוא חדשות רעות עבור הומואים איראניים אשר אם ייתפסו עלולים להיות מוצאים להורג. אלה חדשות רעות עבור הומואים בערב הסעודית, אשר אם ייעצרו, יעמדו במקרה הטוב מול מלקות או מאסר. ואלה גם חדשות רעות עבור הומואים בעזה, שם מעשים הומוסקסואלים הינם מחוץ לחוק ועונשם הוא עד 10 שנים בכלא. הומוסקסואלים ברחבי העולם הערבי והמוסלמי חיים בפחד ובהיחבא, אך מודעות למצוקתם מוקרבת על מזבח האנטי-ישראליות האובססיבית.

טור שכזה יכול לבוא רק ממי שמאמין שסימונה של ישראל בלבד לחרם וסנקציות חשוב יותר מחשיפת התנכלויות והתעללויות כלפי הומואים במקומות אחרים. הרי, יהיה קשה הרבה יותר לשכנע אנשים להחרים את ישראל אם הם יבינו כי היא חולקת עימם ערכים מערביים ליברליים. הפועל היוצא מזה הוא שיהיה קשה הרבה יותר לגדוע את רדיפות ההומואים במדינות ערביות אם אותן רדיפות מוסתרות מהקוראים המודאגים של ה'ניו יורק טיימס' ושל 'הארץ'. ניתן לקרא לזה צביעות.

הומואים ולסביות רבים הביעו זעם על הטור של שולמן. חבל שב'הארץ' החליטו בכל זאת לפרסם את הטור המביש, למרות שהביקורת כלפיו, מתוך הקהילה הגאה, נשמעה כבר לפני ימים רבים.