דמגוגיה ועובדות שקריות ב-ynet

הטענה המעייפת והחבוטה כי ישראל היא מדינה גזענית ולא דמוקרטית שבה ועולה ב-ynet. מילא להביע דעה, אבל למה לתבל את זה עם עובדות לא נכונות?

אין כמעט אירוע מקומי או בין-לאומי אשר לא מנוצל על ידי מספר עיתונאים, פרשנים ואנשי רוח על מנת להאשים את ישראל בגזענות ובחוסר דמוקרטיה. אתמול הצטרף לחגיגה אתר ynet אשר פרסם טור של זוהיר אנדראוס, העורך הראשי של העיתון הערבי "מע-אלחדת'" ("למה בישראל מפחדים מדמוקרטיה במצרים?", 7.2.11). בטורו, מאשים אנדראוס את ישראל כי היא לא מגלה סימפתיה לעם המצרי אשר מאס בשלטונו הדיקטטורי של מובארק, ומשם באופן טבעי מאשים את המדינה כי אינה באמת דמוקרטיה וכי היא נגועה בגזענות.

בעוד חופש הביטוי במדינת ישראל (הדמוקרטית) מאפשר לכל דכפין לבטא את אשר על ליבו מעל דפי העיתון, אין לאף עיתון זכות לפרסם עובדות בלתי נכונות ושקריות. אולם אלה מצויות לרוב בטורו של אנדראוס ב-ynet.

את טענותיו על חוסר הסימפטיה למצרים הוא מפנה הן להנהגה והן לתקשורת הישראלית. הוא טוען כי "קברניטי המדינה" יוצאים עם "ההצהרות הבומבסטיות נגד הדמוקרטיזציה בעולם הערבי".

טענתו של אנדריאוס היא בומבסטית בעצמה. האם מישהו בהנהגה הישראלית התבטא נגד דמוקרטיזציה בעולם הערבי? כדאי לבחון את התבטאויותיו הרשמיות של נתניהו מהשבוע האחרון. להלן מספר ציטוטים:

מה שיכול להתפתח במצב של תהפוכות מהירות, מבלי שכל המבנים הדמוקרטיים יהיו במקום, זה משטר דיכוי של האיסלאם הקיצוני שרומס זכויות אדם, לא מאפשר דמוקרטיה ומהווה סכנה לשלום (מתוך "הארץ")

מצרים שמעוגנת בערכים דמוקרטיים – מצרים כזו לא תהווה שום איום לשלום. להיפך. השלום בין דמוקרטיות הוא חזק ודמוקרטיה מחזקת את השלום. (מתוך חדשות ערוץ 10)

השלום בין ישראל למצרים נמשך זה יותר משלושה עשורים ומטרתנו להבטיח שיחסים אלה ימשיכו להתקיים(מתוך "הארץ")

נתניהו כלל לא מתבטא נגד דמוקרטיזציה בעולם הערבי, אלא מעלה את החשש מה יקרה אם כוחות בלתי דמוקרטים ישתלטו על מצרים. הוא בעיקר מבטא דאגה לאינטרס של ישראל, בדמות השלום עם מצרים.

לגבי התקשורת הישראלית טוען אנדריאוס כי:

איש מאנשי התקשורת במדינת היהודים לא מגלה סימפטיה לעם המצרי, שמאס בשלטונו הדיקטטורי של מובארק וחבורתו. איש לא מביע אהדה לעם המצרי, שרוצה לעבור למשטר דמוקרטי.

אנדריאוס כנראה לא קרא מספיק עיתונים בשבוע האחרון. להלן רשימה חלקית של קישורים לטורים של עיתונאים ופובליציסטים ישראלים אשר הביעו בשבוע האחרון הזדהות גלויה עם המפגינים המצרים ומטרותיהם:

שלמה אבינרי, אנשיל פפר, מאמר מערכת הארץ, בן טיין, יום טוב סמיה, גדעון לוי, רוביק רוזנטל, עופר שלח, חגי אלעד.

לא דמוקרטית

לאנדראוס יש הסבר מלומד מדוע הישראלים מפחדים מהמהומות במצרים ומהדמוקרטיה שאולי תבוא בעקבותיהן. הוא טוען כי ישראל מפחדת שלא תהיה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מכאן הוא ממשיך עם הטענה החבוטה כי ישראל היא לא באמת דמוקרטיה:

אכן כן, יש דמוקרטיה בישראל, אבל דמוקרטיה ליהודים. בנוגע לפלסטינים תושבי ישראל, הדמוקרטיה הולכת ונמוגה. ספר החוקים הישראלי הפך מזה מספר שנים לספר השחור של המדינה הזאת, בשל הריבוי הבלתי טבעי של חוקים אנטי דמוקרטיים, שנועדו לפגוע במעמדם של האזרחים הפלסטיניים.

אנדראוס מחריף את הטון בפסקה הבאה, בא הוא כותב:

ישראל שמגדירה את עצמה כמדינה דמוקרטית, והיא לא, היתה חייבת לגלות אהדה לעם המתקומם במצרים.

מ"דמוקרטיה ליהודים בלבד" מדרדר אנדראוס את הסטטוס של ישראל לבלתי דמוקרטית בכלל.

דומה שאנדראוס, כמו עיתונאים ופובליציסטים רבים אחרים מתבלבל בין המושג דמוקרטיה למושג אפליה. בהחלט ניתן לטעון כי בישראל מתקיימת אפליה בין קבוצות שונות: בין יהודים לערבים, בין מהגרים לוותיקים, בין גברים לנשים, בין אשכנזים למזרחיים, ובכלל בין בני אדם. זוהי תופעה מוכרת אשר לא הומצאה בישראל.

אך כל זה לא משנה את העובדה כי ישראל מהווה את ההגדרה המילונית של מדינה דמוקרטית, בה נהנים כלל אזרחיה משוויון זכויות, חופש ביטוי וזכות בחירה, כולל אזרחיה הערבים.

זה כבר הפך כמעט לקלישאה להזכיר שוב ושוב כי רמת החיים של ערביי ישראל היא הגבוהה ביותר במזרח התיכון. הם נהנים מחיים במדינה מתקדמת, המאפשרת חופש שאינו קיים באף מדינה ערבית או מוסלמית. מותר להם להיות הומואים מבלי להסתכן בתליה, נשותיהן אינן נסקלות למוות אם הן נמצאו נואפות, והן אינן חייבות לכסות את כל גופן אם אינן חפצות בכך. ידיהם אינם נכרתים אם נמצאו גונבים, ומותר להם להפגין, לשבות ולבקר את הממשלה ומוסדותיה. האם מדינה שאינה דמוקרטית הייתה מאפשרת לאנדראוס לפרסם את הדברים שכתב באחד האתרים הנקראים במדינה, בשם חופש הביטוי?

הדמוקרטיה בתוכה חיים אזרחי ישראל הערבים מתבטאת כמובן גם בחופש הבחירה הפוליטית שלהם ובעובדה שהם מיוצגים בכנסת, כמו גם בעובדה שהם עובדים ופועלים בין השאר במערכת בתי המשפט, במערכת הרפואית, באקדמיה ובתרבות הישראלית. גם אם יש מקום לשיפור במישור של יצירת הזדמנויות שוות לכלל אזרחי המדינה, כל זה לא מוריד מהעובדה שבסופו של דבר אזרחי ישראל חיים במדינה דמוקרטית לעילא, ואת זה אנדריאוס ודומיו מקפידים לשכוח ולהשכיח.

לאנדראוס יש הסבר נוסף לכך שישראל אינה באמת דמוקרטיה – לטענתו התקשורת בישראל משמשת כ"עיתונות חצר" וכ"שופר של הממשלה". טענה כל כך מופרכת יכולה להיכתב רק על ידי מי שבאמת אינו מכיר את התקשורת הישראלית. אמנם קיים עיתון אחד ("ישראל היום") אשר נמנע באופן עקבי מלבקר את ראש הממשלה, אך קשה לומר זאת לגבי שאר העיתונים היומיים. כמעט ולא עובר יום בו לא מתפרסמים טורי דעה וכתבות התוקפים את ממשלתו של נתניהו בכל נושא – הבניה ביו"ש, הקיפאון המדיני, עליית המחירים, התנהלותה של אשתו, ביתו הפרטי בקיסריה ומה לא. האובססיה של בן כספית לכל מה שקשור לנתניהו היא רק דוגמא אחת לכך.

המשטרה "רצחה"

ולסיום, מקנח אנדראוס עם דמגוגיה זולה:

מה יקרה אם מליון וחצי ערבים פלסטינים החיים בישראל יתקוממו נגד האפליה בדרכי שלום, נגד הגזענות הישראלית, שהיא מנת חלקם? האם כוחות הביטחון של ישראל יתנהגו כמו באירועי אוקטובר 2000 וירצחו ויפצעו מאות, שרוצים להיות שווים בין שווים?

אנדראוס כורך את אירועי אוקטובר 2000 יחד עם התקוממות עתידית היפותטית נגד אפליה בדרכי שלום, ובכך מנסה לשוות נופך רומנטי לאותן מהומות מלפני 11 שנה. אולם נראה שהוא שכח כמה עובדות חשובות לפני שהקליד במרץ את טענותיו. כך תוארו המהומות על ידי וועדת אור לבדיקת אירועי אוקטובר:

האירועים היו חריגים ויוצאי דופן מכמה בחינות. נטלו בהם חלק אלפים […]. עוצמת האלימות והתוקפנות שבאה לידי ביטוי באירועים הייתה גבוהה ביותר. נגד אזרחים ואנשי כוחות הביטחון נעשה שימוש באמצעי תקיפה מגוונים, אשר כללו יידוי בקבוקי תבערה, שימוש בגולות מתכת שיודו בקלע במהירות גבוהה, יידוי אבנים באמצעים שונים, גלגול צמיגים בוערים ובמקרים בודדים גם ירי של אש חיה. יהודים הותקפו בדרכים בשל היותם יהודים, ורכושם הושחת. במספר מקרים אך כפסע היה בינם לבין מוות מיד המון מתפרע, ואכן במקרה אחד נהרג אזרח יהודי עובר אורח. נעשו נסיונות לעלות לעבר יישובים יהודיים ולאיים עליהם. […] התוקפנות והאלימות אופיינו בנחישות רבה, נמשכו פרקי זמן ארוכים, והתמידו גם כאשר נעשו נסיונות לבלמם תוך שימוש באמצעים שונים לפיזור המון.

לא היה כל קשר בין אירועי אוקטובר לבין דרישה לשוויון זכויות. המהומות נבעו מהזדהות המתפרעים עם תחילתה של אינתיפאדת אל-אקצא. האשמתו של אנדראוס כי כוחות הביטחון רצחו את המתפרעים היא חמורה ביותר, מה גם שאינה עולה בקנה אחד עם מסקנות ועדת אור אשר בדקה את האירועים.

אנדראוס מייצג סגנון כתיבה אשר אינה מחויבת לעובדות וכל כולה כתב אישום בלתי מבוסס נגד מדינת ישראל, המותאם לדעותיו האישיות. כאמור, לבקר מותר ואף רצוי, ובמיוחד רצוי לכתוב על אפליה אמיתית הקיימת במדינת ישראל. אבל הדרך לפתור בעיות אמיתיות היא לא באמצעות הפרחת סיסמאות דמגוגיות ועובדות בלתי נכונות מעל דפי העיתון.