זו לא רק הכמות, זו גם האיכות (הירודה)

ישי גולדפלם

הביקורת הכמעט מרכזית שנשמעה כלפי ארגון "אם תרצו" אשר חשף את הקשר בין הקרן לישראל חדשה לבין דו"ח גולדסטון, נשמעת גם כלפי מבקרי הדו"ח באופן כללי. עיקר הביקורת היא שגם אם "אם תרצו" גילו כי מתוך סך הציטוטים של ארגונים לא-ממשלתיים בדו"ח, 92% מהציטוטים המרשיעים הגיעו מארגונים הנתמכים על ידי הקרן החדשה, כל זה לא מוריד מתוכנם של אותם ציטוטים. נקודת המוצא של המבקרים היא כי אותם ארגונים הפועלים בשם "זכויות אדם" עשו את מלאכתם נאמנה ואין זה אלא אשמתו של צה"ל  אשר התנהגותו הפסולה הובילה אותם למסקנות בלתי נמנעות.

כך גם נטען באופן כללי כלפי מבקרי דו"ח גולדסטון – ההתעסקות היא באישיותו ויהדותו של גולדסטון ולא בתוכן הדו"ח עצמו.

ביקורת זו מוטעית מיסודה. הבעיה של "עדויות" הארגונים הבלתי ממשלתיים אינה רק בהיקפם כי אם דווקא באיכותם ובתוכנם. כלומר, מעבר לעובדה ש-92% מהציטוטים המרשיעים בדו"ח גולדסטון מקורם בארגונים הנתמכים על ידי הקרן לישראל חדשה, הדו"חות אותם הגישו לוועדת גולדסטון מסולפים, מעוותים, שקריים ובלתי מקצועיים.

טענות חד צדדיות בלתי מבוססות

ביוני 2009 הגישו שבעה ארגונים לא ממשלתיים (עדאללה, האגודה לזכויות האזרח בישראל, גישה, הוועדה הציבורית נגד עינויים, המוקד, יש דין ורופאים למען זכויות אדם) -רובם ככולם ממומנים על ידי הקרן לישראל חדשה – תצהיר לוועדת גולדסטון. למרות שהם מזכירים כי המנדט של הוועדה הוא לחקור הפרת זכויות אדם של "כל הגורמים" הקשורים לקונפליקט, הם מזועזעים דווקא מחוסר רצונה של ישראל להקים וועדת חקירה ממלכתית ולא מזכירים את אחריות החמאס לחקור את עצמו. הם למעשה לא מזכירים בכלל לאורך 22 עמודים שום הפרת זכויות אדם שביצע החמאס אלא את "הפרספקטיבה המובחנת שלנו – הפרת זכויות אדם עליהן ישראל צריכה לקחת אחריות".

עפ"י הדו"ח של העמותה לאחריות ארגונים לא ממשלתיים (NGO Monitor) – המפרסמת דוחות וניתוחים רבים אודות התפקיד הבעייתי אותו ממלאים הארגונים הללו בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני –  התצהיר של הארגונים הלא ממשלתיים טוען טענות ספקולטיביות לחלוטין לגבי מטרת מבצע עופרת יצוקה באומרם "מבצע זה תוכנן כמבצע של הענשה, אשר מטרתו העיקרית לא היתה השגת יעדים צבאיים ממשיים, אלא הטלת הרס מכוון כאמצעי של הרתעה והענשה", למרות שאין להם האינפורמציה הנחוצה כדי לקבוע כזו טענה.

התצהיר מאשים את צה"ל כי "הפגיז במכוון ובידיעה מוסדות אזרחיים", ובכך תומך בטענה המשפטית הבלתי נכונה כי "ישראל סטתה מן העיקרון אשר מרשה פגיעה רק במטרות צבאיות, והתקיפה אתרים אזרחיים מתוך מאמץ להשיג הישגים פוליטיים". הפניות, סימוכין, או ראיות חסרות ברבות מן ההאשמות, כמו למשל ההאשמה ש"אסירים רבים הושמו בבורות אשר נחפרו כנראה על ידי הצבא". המקור לטענה: "מידע שיש ברשותנו".

מי הם השוטרים הפלסטינים?

בדו"חות הרבים אותם פרסמו הארגונים הלא ממשלתיים, עליהם מתבסס דו"ח גולדסטון, מוזכרים שמותיהם של בין 250 ל-340 שוטרים פלסטיניים, אשר הוגדרו בין השאר כ"שוטרי תנועה". על כן, בספירת ההרוגים הפלסטינים השוטרים אינם מופיעים יחד עם הלוחמים הפלסטיניים כי אם יחד עם האזרחים, דבר המעלה באופן דרמטי את מספר האזרחים הפלסטינים ההרוגים. האם אותם שוטרים אכן היו בסך הכל שוטרי תנועה תמימים אשר לא השתתפו בלחימה? על פי מחקרו של סגן אלוף (מיל') יהונתן דחוח הלוי התשובה היא שלילית.

ראשית, דחוח-הלוי מציין כי מאז השתלטות החמאס על רצועת עזה, הוא ביצע ארגון מחדש של כוחות המשטרה אשר כוללים כעת חמש זרועות:

  • המשטרה – כוחות חי"ר המתאמנים בין השאר להלחם נגד ישראל.
  • בטחון לאומי – כוח חי"ר נוסף.
  • בטחון והגנה – אחראים על בטחון מנהיגי ומוסדות החמאס.
  • בטחון פנים – מנגנון מודיעין.
  • הגנה אזרחית – דומה לפיקוד העורף.

ניתוח של הרוגים פלסטינים בשנים 2007 – 2008, מעלה כי "שוטרים" פלסטיניים המשתייכים לכל אחת מהזרועות הנ"ל השתתפו בפעולות טרור ובפעולות נגד צה"ל. הנהגת החמאס מציגה את הזרועות הללו יחד עם "ההתנגדות הפלסטינית" כחוד החנית של המאבק המזוין והג'יהאד לשחרור כל פלסטין.

שנית, דחוח-הלוי עשה את מה שהארגונים הלא ממשלתיים כנראה לא עשו – הוא בדק את שמותיהם של השוטרים ההרוגים והשווה אותם למקורות פלסטיניים. מהבדיקה עלה כי 258 מתוך 343 השוטרים ההרוגים היו אנשי חמאס, רובם חברים בגדודי עז עדין אל-קסאם. 28 נוספים היו חברים בארגוני טרור אחרים כמו הג'יהאד האסלאמי והזרוע הצבאית של הפתח. ברשימת ההרוגים הרשמית של המשטרה הפלסטינית ישנו רק שוטר אחד המוגדר כשוטר תנועה: חוסיין נעים חוסיין עבאס, אשר היה גם חבר בגדודי עז עדין אל-קסאם.

27 שוטרים נוספים השתייכו ליחידות אשר היו במהלך אימון חי"ר לקראת לחימה עם ישראל. מכאן שמתוך 343 השוטרים ההרוגים, 313 (91%) היו פעילי טרור או לוחמים.

עפ"י המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, 89 שוטרים נהרגו בהפצצת חיל האוויר על טקס סיום קורס קצינים במשטרת עזה ב-27.12.09. גם כאן, מבדיקה שמית ועל פי מקורות פלסטיניים, 60 מתוכם השתייכו לחמאס ולגדודי עז עדין אל-קסאם. 21 נוספים השתייכו לארגוני טרור נוספים כמו וועדות ההתנגדות העממיות והזרוע הצבאית של הפתח. מכאן ש-81 מתוך 89 ההרוגים (91%) היו פעילי טרור או לוחמים.

לרשימה מלאה של השוטרים ההרוגים לחץ כאן.

לוחמים או לא לוחמים?

עיון בדו"ח של "בצלם" המפרט את הלוחמים ההרוגים מול הלא-לוחמים ההרוגים מדגים כיצד הטיה של נתונים מחזקת את הנרטיב שרוב ההרוגים היו לכאורה אזרחים חפים מפשע. ניתוח שביצעו פרופ' אליהו ריכטר וד"ר יעל שטיין מהאוניברסיטה העברית מעלה מספר תובנות בהקשר זה.

ראשית, הדו"ח של "בצלם" אינו מכליל את השוטרים הפלסטיניים כלוחמים ובכך מגדיל את מספר ה"חפים מפשע" ב-248 (מספר השוטרים הפלסטיניים שנהרגו על פי נתוני "בצלם").

שנית, הגדרת "בצלם" של "לוחמים" הוא רק מי שמשתתף באופן פעיל ברגע הריגתו בפעילות לוחמתית. כך, למשל, אם חבורת מחבלים נפגשת על מנת לתכנן ירי רקטות על ישראל, אך הם לא מבצעים באותו רגע את הירי בפועל, הריגתם נחשבת אסורה על פי "בצלם" והם נכללים ברשימת הלא לוחמים.

שלישית, אם אין ל"בצלם" נתונים ודאיים כי פלוני השתתף בלחימה, הוא/היא מיד מוגדרים כ"לא-לוחמים", למרות שבאותה מידה ייתכן כי הם כן השתתפו בלחימה פעילה. לכל היותר יכול היה הדו"ח של "בצלם" לרשום אותם ברשימת ה"לא ידוע".

רביעית, הדו"ח מתעלם מנתונים מרשיעים של יחס בנים-בנות בקרב ההרוגים הפלסטינים הלא-לוחמים לכאורה, ומשמיט לחלוטין נתונים אלה לגבי מי שהוא כן מגדיר כלוחמים. יחס הבנים-בנות בקרב ההרוגים הלא-לוחמים מתחת לגיל 11 הוא 1.3. כלומר, מספר הבנים ומספר הבנות דומה מאד. בין גילאי 11-17 היחס עולה ל-2.9, ובין גילאי 17-18 היחס הוא 6.5! כלומר, למעלה מפי 6 יותר בנים נהרגו מאשר בנות בקבוצת גיל זו. האם לא ייתכן כי הסיבה לקפיצה פתאומית זו נובע מכך שבקבוצת גיל זו הבנים אכן השתתפו בלחימה, דבר המתקבל על הדעת על פי גילם ומגדרם? אך גם אם הנחה זו לא ניתנת להוכחה חותכת ניתן לשאול שאלה נוספת: אם אכן צה"ל ירה באופן חסר הבחנה בחפים מפשע, יחס הבנים-בנות היה אמור להישאר פחות או יותר דומה בקרב כלל הגילאים. ובכל זאת, ישנה עליה דרמטית בהרוגים הזכרים כשבוחנים את קבוצת גיל העשרה, ובמיוחד גיל 17-18. כיצד ניתן להסביר נתון סטטיסטי זה?

כך גם לגבי נתוני המבוגרים הלא לוחמים על פי "בצלם". בין גילאי 18-50 ישנם הרבה יותר גברים הרוגים מאשר נשים, והשיא הוא בקרב גילאי 18-29, שם ישנם למעלה מפי 4 יותר גברים הרוגים מאשר נשים. כמו כן, רוב ההרוגים המוגדרים כלוחמים הם גם בקרב גילאי 18-29. האם "בצלם" אינו שם לב לדמיון הסטטיסטי בין הלוחמים ההרוגים לבין מי שהוא מגדיר כלא-לוחמים?

לא פחות חשוב הוא ההשמטה של דו"ח "בצלם" של יחס הגברים-נשים בקרב הלוחמים ההרוגים. אם "בצלם" היה מפרסם נתונים אלה בדו"ח, ניתן היה להשוות אותם עם נתוני ה"לא-לוחמים" ההרוגים ובכך לאשש או להפריך את הדמיון בין שתי הרשימות. יש משהו מחשיד בעובדה ש"בצלם" החליטו לא לפרסם נתונים אלה.

לא מקצועי, לא רציני, אבל בעל אג'נדה

שיטות איסוף הנתונים הבלתי מקצועיות של הארגונים הלא ממשלתיים מוכרים לא רק מדו"ח גולדסטון. ארגון "בצלם" נחשף פעם אחר פעם שעה שהגדיר מחבלים כחפים מפשע ואף נאלץ לשנות את ממצאיו מספר פעמים לאור הביקורת שהושמעה נגדו. דוגמאות לכך ניתן לקרא כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן.

דוגמא נוספת של חוסר מקצועיות/רצינות היא ארגון "שוברים שתיקה". העדויות של "שוברים שתיקה" המופיעות הן בדו"ח גולדסטון והן בפרסומים קודמים מאופיינות בכך שהן תמיד אנונימיות, ללא תאריך ומיקום מדויק, ולכן אין שום דרך לוודא את אמיתותן. מעולם לא נפתחה חקירת מצ"ח המבוססת על עדויות של "שוברים שתיקה", ובכל זאת עדויותיהן התקבלו ברצינות על ידי וועדת גולדסטון.

ודוגמא לסיום, לא של חוסר מקצועיות אלא של אופי הארגונים, ניתן ללמוד מהודעה לתקשורת של ארגון עדאללה מה-16 לספטמבר, 2009. בהודעה זו אשר חתומים עליה נוסף על עדאללה גם ארגונים פלסטיניים רבים כגון אל-דמיר, אל-חאק, אל-מיזאן, והמרכז הפלסטיני לזכויות אדם כתוב בין השאר:

על מדינות להעריך מחדש את יחסיהן עם ישראל; יחסים נורמליים אינם יכולים להתקיים עם מדינות אשר ביצעו וממשיכות לבצע הפרות של זכויות אדם בינלאומיות ושל החוק ההומניטארי, כולל פשעים נגד האנושות.

על פי אתר האינטרנט של עדאללה, הארגון פועל ל"קידום זכויות המיעוט הערבי בישראל". לאור הציטוט הנ"ל דומה שהארגון חורג מעט ממטרתו המוצהרת.

הוסף תגובה

תגובה
שם
דוא"ל

4 × 2 =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים