'הארץ': אנחנו לא שואלים למה הפלסטינים שונאים אותנו

מעת לעת אני שואל את עצמי כמה רחוק ילך עיתון 'הארץ' עם תפקידו כפלוגה המסייעת של התנועה הלאומית הפלסטינית, שמטרתה השמדת ישראל.

ביום שישי האחרון, למקרא המאמר של אבי גרפינקל במוסף, חשבתי שיתכן ש'הארץ' החליט להפוך את עצמו מפלוגת המסייעת לפלוגת החוד.

המאמר סופד לסופרת אמריקנית בשם ג'ואן דידיון שהלכה לעולמה, ש"קוננה על שטחיות השיח האמריקאי, הרווי בפטריוטיזם חלול" אחרי פיגועי ה 11/9. "שאלות מסוימות", כותב גרפינקל מפיה של דידיון, "הפכו אסורות: מי שונא את ארה"ב? מדוע בדיוק? אילו פעולות ואיזו מדיניות של ארה"ב גרמו לשנאה נגדה? העלאת שאלות כאלה הוגדרה כמעשה בטעם רע".

אתר 'הארץ' באנגלית הובא ע"י דידיון כ"דוגמת־נגד חיובית לפטריוטיזם אמיתי שכולל גם נכונות לביקורת עצמית", כלומר שיח ישראלי שבעיצומם של ימי הפיגועים כן שואל מי שונא את ישראל, מדוע בדיוק, ואילו פעולות ואיזו מדיניות של ישראל גרמו לשנאת הפלסטינים נגדה.

אבל כל זה אינו אלא מבוא לאכזבתו של גרפינקל. לטענתו, כמו השיח האמריקני ה"שטחי ורווי פטריוטיזם חלול", גם השיח הישראלי כלפי הפלסטינים הידרדר למצב "שאין סיבה להתעמק מדי במניעיהם: לא משנה מה נעשה, אויבינו הבלתי־רציונלים תמיד יבקשו להשמידנו." והמסקנה:

נדמה כי ב–19 השנים שחלפו מאז שפירסמה דידיון את מאמרה השתנה מעט השיח בשתי המדינות, באופן שהפך למופרזים את השבחים לישראל ואת הגינויים לארה"ב

כלומר: גם אנחנו, הישראלים, נעשינו שטחיים ורוויים בפטריוטיזם חלול, כי אנחנו לא מתעניינים למה הפלסטינים שונאים אותנו ופוגעים בנו ואיזו פעילות שלנו גרמה להם לשנוא אותנו.

ובכן, זה לא נכון. כל התעניינויותינו הרבות, בדיוק בשאלות אותן הוא מזכיר, קיבלו תמיד את אותן תשובות בהירות וכנות, רק שאותן ממאנים גרפינקל ועורכי 'הארץ' לשמוע, כי משמעותן חורבן מוחלט של עיקר אמונתם הפוליטי מדיני, ואפילו המוסרי.

והתשובות עקביות: הסיבה לפיגועים, שאגב במאי הקרוב נציין 100 שנה להופעתם המאורגנת במאורעות תרפ"א, היא חוסר מוחלט של כל פלגי הפלסטינים להסכים לשום סוג של ריבונות יהודית אף לא על רגב אדמה אחד בחלק זה של העולם. למעלה ממאה שנה שואפים הפלסטינים לכך שפלסטין תהיה חופשיה מהנהר עד הים, ולא נסוגים ממטרה מוצהרת זו.

בחמישים השנים הראשונות שאפו להשיג את מטרתם המקסימליסטית במאבק צבאי עד להכרעה. כשנואשו מתקוותם זו, לפני קרוב ליובל שנים, לא זנחו את המטרה, אבל עברו להשגתה בדרך של תוכנית שלבים הדרגתית ומתוחכמת לחיסול ישראל כולה מהים עד הנהר.

כאן נכנס 'הארץ' לתפקיד פלוגת החוד של המאבק להשמדת ישראל: במסגרת תוכנית זו שואפים הפלסטינים להשתלט על הארץ בשלבים ובהסכמה ישראלית, במסווה ערמומי של הסכמה לחלוקה, כדי להשתמש בכל שטח שיקבלו לידיהם כעמדה קדמית להשתלטות על השטח הבא, עד להשגת המטרה הסופית. הכל כתוב בישירות מלאה בתוכנית השלבים.

תפקיד 'הארץ' בתוכנית הוא להרדים את הציבור הישראלי באמצעות כזבים כגון אלו שהתפרסמו במאמר זה, במטרה להביאו להסכים להקשיב לפלסטינים, לקבל על עצמנו אחריות למצוקתם ולהעביר להם עוד ועוד שטחי מולדת, ובכך לקדם את תוכנית השלבים.

"הפעילות שלנו שגורמת לפיגועים", אותה לטענת גרפינקל איננו חוקרים, היא עצם היותנו כאן: בתל אביב וביפו בדיוק כמו בעפרה ובבית אל. צריך לא רק לשאול, גם להקשיב לתשובה.

ההסכמה בקרב הפלסטינים למאבק, לכליו ולמטרותיו, גורפת, מגויסת לה גם האמנות העממית, (כאן למשל הלהיט הפלסטיני העממי "נעקור את הקוץ תל אביב") והיא כוללת כמעט את כל החברה הפלסטינית, שלמעלה מ 80% ממנה תומך גם בפיגועי ההתאבדות השפלים והרצחניים ביותר.

ולסיכום: גם אם נגיד שאנחנו לא מתעניינים, כי כמו האמריקנים גם אנחנו "שטחיים ורוויים פטריוטיזם חלול", לא תשתנה העובדה שאנחנו דווקא כן מתעניינים, וגם לא המסקנות העגומות העולות מההתעניינות שלנו.