'הארץ': הפלסטינים הציעו אינספור הצעות שלום נדיבות – ישראל דחתה את כולן

מדי פעם בפעם מופיעה על גבי עמודי 'הארץ' טענה כל כך מופרכת ומנותקת מהמציאות, עד שנראה כי היא הוצבה שם במיוחד כדי לאשש את מימרתו האלמותית של ג'ורג' אורוול: "יש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם". ובכן, יש רעיונות שהם כל כך פנטסטיים בניסיונם להשחיר את ישראל ולהלבין את אויביה, שרק 'הארץ' יכול לתת להם במה.

רעיון כזה הופיע בעמודי הדעות של העיתון בתחילת השבוע, שם טען הפרופסור מני מאוטנר במלוא הרצינות כי מדינת ישראל מעולם לא הציעה הצעת שלום רצינית כלשהי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. יתר על כן, הפלסטינים והעולם הערבי היו אלה שהציעו עוד ועוד הצעות שלום הוגנות, אך ישראל דחתה את כולן.

מאוטנר נחוש להוכיח את טענתו, ולשם כך הוא מצטט מגוון רחב של יודעי דבר, למשל פרופ' אלי פודה, שבמאמר (שפורסם ב'הארץ', אלא מה) מ-2010 כתב:

בעשור האחרון ישראל ניצבה לפני לא מעט יוזמות ערביות למו"מ: תוכנית השלום הערבית, הצעות למו"מ מצד סוריה, נכונות פלסטינית להתקדמות, ואפילו הכרזות מתונות של חמאס. על כל אלה, ישראל — על ממשלותיה השונות — הגיבה בקרירות, באדישות ובאיפוק… מאידך גיסא, ובתגובה, ישראל מעולם לא הציעה יוזמה משלה שתצביע על רצונה בשלום.

מאוטנר מצטט גם מדבריו של פודה מ-2015:

לא רק שהפעולות של ישראל לא עלו בקנה אחד עם הרטוריקה שלה, היוזמות שלה לא היו נדיבות ולא היו כנות, והן היו לא יותר מאשר תמרונים טקטיים. יתר על כן, במקרים מסוימים ישראל חסמה יוזמות שלום בלא סיבה טובה…

נתייחס ליוזמת השלום הערבית בהמשך. כרגע נתייחס לחשיבות העצומה שמייחסים מאוטנר ופודה ל"נכונות פלסטינית להתקדמות" (כידוע, ב-2009- 2010 נתניהו הקפיא את הבנייה בהתנחלויות לעשרה חודשים כדי להביא את הפלסטינים לשולחן המו"מ, והם הגיבו בפיהוק) ול"הכרזות מתונות של חמאס" (ב-2017 הארגון פרסם 'מסמך מדיניות' שהבהיר כי "אין חלופה לשחרור פלסטין כולה, מהנהר עד הים" וכי "התנגדות ומלחמת קודש לשחרור פלסטין יישארו זכות לגיטימית"). זאת לעומת היחס המזלזל והמבטל כלפי הצעות השלום הישראליות הנדיבות והרציניות שנדחו על ידי הפלסטינים.

וזאת יש לזכור – אין זה משנה בכמה סופרלטיבים שליליים ישתמשו צמד הפרופסורים. הצעות השלום הישראליות נדחו רק משום שהן לא הניחו בסיס נוח מספיק לחיסול ישראל, ולא בגלל שלא היו נדיבות מספיק. כידוע, בסבב השיחות עם אהוד ברק בקמפ-דייוויד בשנת 2000 ערפאת דחה כל הצעה שכללה את סיום הסכסוך (בתמורה למדינה פלסטינית ב-95% מיו"ש, רצועת עזה ומזרח ירושלים), כלומר הכרה בזכותה של ישראל להמשיך ולהתקיים.

בוועידת אנאפוליס בשנים 2007- 2008, הפלסטינים דחו את הצעותיו של אולמרט, בין השאר על סוגיות זכות השיבה והכרה בישראל כמדינה יהודית. כלומר, דווקא התביעה ל"זכות השיבה" היא זו שעמדה בבסיס הסרבנות הפלסטינית נוכח הצעות השלום של ישראל – ובבסיס כל המשאים ומתנים שהתקיימו מאז.

בהמשך מצטט מאוטנר מאמר נוסף שפורסם ב'הארץ' מאת עקיבא אלדר, אשר "מנה שורה של יוזמות שלום ערביות מהעשור האחרון שכולן נדחו על ידי ישראל".

בעבר התייחסנו כאן למאמרו של אלדר, העוסק ב"יוזמה הערבית" ובגרסתו המקורית שכח לספר לקוראים כי היוזמה קוראת ל"השגת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, כפי שיוסכם בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם 194". כשפנינו בשעתו לאלדר, הוא הסביר לנו כי "קבלת החלטה 194 אינה מהווה הכרה בזכות השיבה וכמובן לא הסכמה ליישום החזרת הפליטים". אך הדבר סותר לחלוטין את לשונה המפורשת, הפשוטה והישירה של ההחלטה:

יש לאפשר לפליטים המעוניינים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות זאת… ויש לשלם פיצויים לאלה שלא מעוניינים לחזור…

כלומר, יוזמות השלום הסעודית והערבית קוראות במפורש ליישום מלא-מלא של "זכות השיבה" לצאצאי הפליטים הפלסטינים, מה שיוביל ללא ספק לחיסולה של מדינת ישראל. ומני מאוטנר מגנה את ישראל שוב ושוב לאורך מאמרו על סירובה להתחסל,  וטוען כי סירוב זה מעיד כי היא אינה מעוניינת בשלום עם שכניה.

לקראת סיום מאמרו, מטיח מאוטנר בקוראים שאלה שהיא מופת להיתממות:

האם הישראלים באמת חושבים שהפלסטינים שונים מכל העמים האחרים והם יימנעו מלשפוך את דמם ואת דמנו לשם השגת עצמאות?

לפלסטינים אכן יש כמה מאפיינים והתנהגויות ייחודיים למדי. למשל, התעקשותם שגם לאחר הקמת מדינתם העצמאית, בני עמם יוכלו להגר באופן חופשי לתוככי מדינה אחרת. גם הדחייה החוזרת ונשנית של הצעות להקמת מדינה עצמאית, היא ייחודית למדי בתולדות התנועות הלאומיות. אך הפלסטינים שוב ושוב ויתרו על השגת עצמאות רק כדי שיוכלו להמשיך לשפוך את דמנו – וגם את דמם שלהם.