'הארץ': "ישראל לא עשתה דבר להציע חיים נורמליים לעזה. רק מיררה את חייהם"

את מאמרה ב'הארץ' על מאורעות שבת השחורה בשביעי לאוקטובר, פותחת חנין מג'אדלה במילים חזקות ונכונות:

לא צריך להיות גנדי או נפש גדולה ואצילה במיוחד כדי להזדעזע מתמונות הטבח והזוועות בדרום.

למרבה הצער, כהרגלה, בשאר המאמר היא משקרת ומציגה תמונה מעוותת של המציאות והתנאים שהובילו לשבת השחורה. כמובן, בעיניה "הכיבוש הוא שורש כל רע" ו"הסגר הלא אנושי, האלים והברוטלי" הוא זה שיוצר את המוטיבציה אצל הפלסטינים להפוך לחיות אדם ולתמוך במעשי טבח מפלצתיים.

לרגע אחד אין היא מעלה על דעתה שמא מאורעות אותה שבת דווקא הוכיחו באופן נחרץ את הצורך בהטלת המגבלות על הרצועה, ומה קורה כשאמצעי הביטחון הישראלים קורסים.

מותר למג'אדלה לשגות באשליות, אך כשהיא טוענת שישראל מעולם לא הותירה לעזה כל אפשרות אחרת – היא פשוט ממחזרת שקר שהעיתון שלה מפיץ במשך שנים. כך טוענת מג'אדלה:

קטונתי מלהציע פתרון, אבל ישראל לא רק שלא עשתה שום דבר כדי להציע אופק של חיים נורמליים לתושבי עזה החיים תחת הסגר הצבאי שלה, להיפך. היא עשתה כל מה שבא לה וכל מה שהיא יכולה כדי למרר את חייהם.

האמנם ישראל מעולם לא הציעה לתושבי עזה אופק של חיים אחרים? התשובה היא לא רבתי. באוגוסט 2005 ביצעה ישראל את תכנית ההתנתקות, במסגרתה היא עקרה את אזרחיה והסיגה את כוחות צה"ל מרצועת עזה. הגם שהתכנית הוכרזה ויושמה באופן חד-צדדי, לאחריה ישראל והרשות הפלסטינית הגיעו ביניהן להסכמות בנוגע לענייני הרצועה.

בנובמבר 2005, מדינת ישראל והרשות הפלסטינית חתמו על 'הסכם המעברים', שכלל לראשונה ויתור ישראלי על השליטה המלאה במעטפת החיצונית של רצועת עזה, והגבלת שליטת ישראל במעברי הגבול וחופש הפעולה שלה בסגירתם ופתיחתם; הסדרים של מעבר שיירות פלסטיניות בין הגדה והרצועה; התחייבות להקמת נמל ימי ברצועה, ולהמשך הדיונים להקמת שדה תעופה שם.

יישום ההסכם נתקל בקשיים בעקבות ניצחון חמאס (שאינו מכיר בישראל, וממילא גם לא בהסכמים שנחתמו עימה) בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006; ועקב גל חטיפות של אזרחים זרים (שהיו אמורים להפעיל את המעברים במקום ישראל) ברצועה וניסיונות בלתי פוסקים לפרוץ את המעברים בכוח. לבסוף, כל תקווה ליישומו קרסה לאחר השתלטות חמאס על הרצועה ביוני 2007. אז הוטל הסגר על רצועת עזה, שכלל הגבלות על תנועת אנשים וטובין ממנה ואליה.

בהקשר זה עלו ההצעות מקרב הקהילייה הבינלאומית לחמאס – בין אם הן באו מטעם הקוורטט או כיוזמה אמריקנית – להתחייב להפסקת האלימות ולהכיר בישראל ובהסכמים שנחתמו עימה, בתמורה לסיום הסגר. הצעות אלו נחו על השולחן במשך שנים על גבי שנים, ושליטיה החמאסניקים של עזה סירבו להן בעקביות.

לשווא תחפשו בין כתביה של חנין מג'אדלה – או למעשה, בכל מאמר וכתבה שנכתבו ב'הארץ' ב-15 השנים האחרונות – ביקורת על הסרבנות של חמאס, שדחה ברגל גסה את ההצעה לאפשר חיים טובים יותר לתושבי עזה והעדיף להטביע את האזור כולו בנהרות של דם וייאוש.

מבחינתם, הביקורת תמיד תוטל על כתפיה של ישראל, שצריכה לדאוג לפלסטינים יותר מהמנהיגים הפלסטינים עצמם. גם למעלה מאלף הרוגים ישראלים לא יערערו על העיקרון המקודש הזה.