התקשורת המערבית מספקת לחמאס סיוע חיוני

מאת שון דורנס

חמאס מפסיד בשדה הקרב. בני בריתו בתקשורת המערבית עושים כל שלאל ידם כדי להציל את ארגון הטרור. ומאמציהם כבר החלו לשאת פירות.

ב-7 למרץ, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הכריז על הקמתו של "מזח זמני שיאפשר הגדלה מסיבית בכמות הסיוע ההומניטרי הנכנס לעזה מדי יום". הנשיא הוסיף: "ישראל מוכרחה לעשות את חלקה. ישראל חייבת לאפשר ליותר אספקה להיכנס לעזה ולהבטיח כי עובדי הסיוע לא ייקלעו לקו האש".

פרטי התכנית הם עמומים. ב-9 למרץ, פיקוד המרכז של צבא ארה"ב הודיע כי ספינת התמיכה הלוגיסטית "פרנק ס. בסון" החלה לעשות את דרכה למזרח הים התיכון, כשהיא "נושאת את הציוד הראשוני להקמת הרציף הזמני שיספק אספקה הומניטרית חיונית". למעלה מאלף אנשי צבא ייקחו חלק במשימה.

יום קודם לכן, כשדובר הפנטגון פאט ריידר נשאל במסיבת עיתונאים אם הוא חושש שחמאס יירה על החיילים האמריקנים, הוא ענה:

זה בהחלט סיכון… אך אם לחמאס באמת אכפת מהעם הפלסטיני, אז שוב, יש לקוות שהמשימה הבינלאומית לאספקת סיוע לאנשים הזקוקים לה תתבצע ללא הפרעה.

אבל לחמאס לא אכפת מהפלסטינים. למעשה, כל האסטרטגיה שלו בנויה על הקרבתם לצורכי רצח יהודים. זה כולל שימוש במרכזי אוכלוסייה, כגון בתי חולים, בתי ספר וגני משחקים כדי לתכנן ולשגר מתקפות. אך זה ברור גם מהשיטה של הארגון לגזול את האספקה מהעזתים – עובדה שתועדה היטב, אך לעתים קרובות זוכה להתעלמות מצד כלי תקשורת מרכזיים.

לכן, אם כמה ממקבלי ההחלטות במערב מאשימים את ישראל שהעזתים אינם מקבלים מספיק סיוע – הם פשוט מהדהדים את הנרטיב שכלי תקשורת רבים מפמפמים.

באופן לא מפתיע, ה'וושינגטון פוסט' הוא אחד המובילים שבהם. ארגון CAMERA, עמותת האם של 'פרספקטיבה', תיעד את ההטייה האנטי-ישראלית של העיתון, הכוללת קידום עלילות דם ופרסום נתוני האבדות של חמאס כמות שהם. כך נראה גם סיקור סוגיית הסיוע לעזה על ידי ה'פוסט'.

בכל הזדמנות, ה'וושינגטון פוסט' מגמד או מתעלם ממאמציה של ישראל להעביר סיוע לאנשי עזה, ובו בזמן הוא מתעלם ממקור הבעיה: חמאס. הישראלים הם אינם המכשול העומד בפני הגעת הסיוע לעזתים. אין כאן בעיה של אספקה – יש בעיה של חלוקה: חמאס גונב את הסיוע לעצמו.

אך ה'פוסט' מעמיד פנים שאין זה כך. למשל, במאמר מה-1 למרץ על אסון משאיות הסיוע, כתב דייוויד איגנטיוס:

מטרת המלחמה של ישראל היא לחסל את חמאס, אך למרבה הצער, היא גם מחסלת כל שריד לחיים מסודרים בעזה.

מדובר בקשקוש. האם איגנטיוס היה טוען שדעאש שלט באופן "מסודר" בשטחים שכבש? שאלו שחיו תחת האגרוף הדיקטטורי שלו נהנו מ"חיים מסודרים"? האם הוא היה מאשים את בנות הברית בתנאי החיים של הגרמנים בשלהי מלחמת העולם השנייה? משום מה, חמאס נשפט לפי סטנדרטים שונים.

איגנטיוס ממשיך:

אזרחים פלסטינים נמלטו מבתיהם המופצצים, סולקו למחנות פליטים, מזון ותברואה נשללו מהם, ועכשיו זה: הם נאחזים במשאיות הסיוע במאבקם לשרוד – בעוד חמאס מסתתר מתחת לאדמה, וישראל מגינה על חייליה אך לא על האוכלוסייה האזרחית.

זה פשוט מגוחך. כפי שציין ג'ון ספנסר, ראש התוכנית ללימודי לוחמה אורבנית בווסט פוינט וחייל קרבי בעברו, "ישראל נקטה ביותר אמצעים למניעת פגיעה לא הכרחית באזרחים מאשר למעשה כל אומה אחרת שנלחמה במלחמה אורבנית". במאמר ב'ניוזוויק', ספנסר מפרט את המאמצים הנרחבים של צה"ל לצמצם אבדות אזרחיות, כולל שימוש בחימושים מיוחדים, הודעות מראש לפינוי חלקים בעיר ועוד. ישראל "נקטה באמצעי זהירות" שאפילו ארה"ב לא נקטה במלחמותיה האחרונות בעיראק ואפגניסטן".

כל המידע הזה זמין לכל, כולל לאיגנטיוס. הוא פשוט בחר להתעלם ממנו, והעדיף להטיל את האשמה על בעלת ברית של ארה"ב במקום על ארגון טרור רצחני שהאסטרטגיה שלו היא הגדלת האבדות בקרב אזרחים.

איגנטיוס מתעקש להאשים את ישראל בקשיי חלוקת האספקה ההומניטרית בעזה, ואף טוען שהחלוקה התנהלה באופן "חלק" עד שישראל החלה לפגוע בשוטרים עזתים שלכאורה מנעו השתוללות וביזה בידי "כנופיות חמושות". השוטרים, הוא אומר היו רק "מזוהים" עם חמאס.

גם זה לא מדויק. המשטרה נשלטת ומנוהלת על ידי חמאס. השוטרים נותנים דין וחשבון לחמאס. כך היה גם תחת שלטון דעאש, ולצורך העניין, כך היה גם עם המשטרה בגרמניה הנאצית. זוהי עובדה המפורטת במחקרים רבים אודות החמאס. ההבחנה החדה בין ארגוני טרור לכנופיות חמושות היא מוזרה גם כן. וכך גם טענתו של איגנטיוס שחלוקת הסיוע הייתה "חלקה". במשך חודשים, כוחות צה"ל מצאו כמויות גדולות מהאספקה ההומניטרית, כולל דלק, מזון וציוד רפואי, שנאספו במנהרות ובמפקדות ששימשו את חמאס.  

במאמר מה-3 במרץ קלייר פארקר, ראש הדסק של ה'וושינגטון פוסט' בקהיר, חוזרת על רבות מטעויותיו של איגנטיוס – ומוסיפה עליהן כמה טעויות משלה. פארקר טענה בעבר שחמאס יצא לטבוח ביהודים בשבעה באוקטובר משום שישראל "ליבתה את המתיחות" כשפעלה נגד טרור במסגד אל-אקצא.

כפי שהראינו, מדובר בהדהוד התעמולה של חמאס המתעלם מעובדות ברורות, למשל שהמתקפה בשבעה לאוקטובר דרשה חודשים ואך שנים של תכנון מקדים, ואושרה על ידי איראן. זה היה ברור לכל מי שלמד את האזור ועקב אחרי ההתפתחויות בו – אך נראה שבמסדרונות מערכת ה'וושינגטון פוסט' לא מסתובבים אנשים רבים כאלה.

כמו איגנטיוס וקולגות נוספות מה'פוסט', גם פארקר מטילה על ישראל את מלוא האשמה בכך שהסיוע אינו מגיע לעזתים, במקום על ארגון הטרור שגונב את הסיוע. והיא, לכאורה, אינה רק כותבת טורי דעה אלא אמורה לדווח על המציאות – אך נראה שבעיתון שלה מזמן נחצו כל הגבולות בין דעה לעובדה.

בניגוד ל'פוסט', מאמר מה- 6 ב'ניוזוויק' מאת ג'ון ספנסר, תחת הכותרת "אני סיפקתי סיוע באזורי מלחמה. אלה היו המשימות מהן הכי פחדנו", נותן עובדות והקשר חיוניים. ספנסר מציין שחמאס, כמו ארגוני טרור אחרים, פוגע במכוון בשיירות האספקה במטרה להפריע לחלוקת הסיוע באזורי הקרבות:

אנו יודעים שאנשי חמאס לבושים בבגדים אזרחיים ניגשו לרכבים משוריינים כדי להצמיד להם פצצות מגנט, וירו על הקהל בזמן החלוקה.

פרטים כאלה אינם מדווחים ב'וושינגטון פוסט'.

העובדות הללו גם לא אוזכרו בטור מאת אליזבת וורן וסנאטורים אמריקנים נוספים מהמפלגה הדמוקרטית, בו גם הם האשימו את ישראל לבדה באי-הגעת הסיוע ליעדו, וקראו לארה"ב לחלק סיוע הומניטרי בעזה בעצמה.

דיווח נוסף של ה'וושינגטון פוסט' מאשים את ישראל כבר בכותרת: "ישראל ניצבת נוכח משבר מעשה ידיה, בעוד כאוס ורעב שוטפים את עזה". אחת הכותבות, יסמין אבוטאלב, הטילה בעבר ספק בדבר מעשי אונס המוניים שבוצעו בשבעה באוקטובר.

כלי תקשורת נוספים סיקרו את נושא הסיוע ההומניטרי בעזה באופן חסר ולא מדויק. פוליטיקו ו- USA Today, בין השאר, האשימו את ישראל וגימדו את חלקו של חמאס ואת הקושי לספק סיוע באזור מלחמה פעיל. באופן ראוי לציון, כל כלי התקשורת הללו התעלמו כליל מאירועים חשובים מהזמן האחרון, כולל חטיפת שש משאיות סיוע על ידי טרוריסטים עזתים וחיסול מפקד חמאס בכיר, שהיה אחראי לתפיסת אספקה הומניטרית וחלוקתה לאנשי חמאס, על ידי ישראל.

נראה כי ישראל היא המדינה היחידה בהיסטוריה שמצופה ממנה לספק סיוע, להאכיל ולהעצים את האויב נגדו היא נלחמת. הסטנדרט הכפול הזה מתגלה בכיסוי עיתונאי שמעלים פרטים חשובים ומתעלם מההקשר הרחב. ולכך יש השלכות חמורות על המדיניות ועל המציאות בשטח.

המאמר המקורי התפרסם לראשונה באנגלית באתר CAMERA. עיבד ותרגם לעברית: שלומי בן מאיר.

להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.