שיעור בהיסטוריה מאת ארי שביט

בטורו ב'מקור ראשון', מדבר ארי שביט על "הלקח שיש ללמוד מחמישה אירועים בהיסטוריה הציונית" לטובת המלחמה הנוכחית: הצורך של עם ישראל להפגין תבונה מדינית ולבסס לגיטימיות בינלאומית, ולא להסתמך על כוח צבאי בלבד.

בעוד הלקח ששביט מטיף לו אכן ראוי לדיון והעמקה, הדוגמאות ההיסטוריות שלו לוקות בחסר ומסתירות מהקוראים אי-אלו פרטים חיוניים.

שביט מתחיל את סקירתו ההיסטורית בתוכנית ועדת פיל הבריטית לחלוקת הארץ מ-1937. חיים ויצמן ודוד בן-גוריון "קיבלו אותה בהתלהבות", ולעומתם "זאב ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית התנגדו לה באופן נחרץ". ההיסטוריה, קובע שביט, הוכיחה שתומכי החלוקה צדקו:

היסטוריה אמרה את שלה: בשנים לאחר אימוץ החלוקה הבריטים מחצו את המרד הערבי, היישוב היהודי התעצם מאוד, והונח היסוד להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל

שביט לא מסביר מה הקשר בין תמיכת בן-גוריון בתוכנית החלוקה לבין דיכוי המרד הערבי. את המרד, שהחל ב-1936, מחצו הבריטים לאחר שיצא משליטה, הסב להם אבדות קשות (למשל רצח המושל הבריטי של הגליל) והפך לאורגיה של רצח שהביאה למותם של אלפים רבים של ערבים.

חשוב מכך, שביט מתעלם מאקורד הסיום של דיכוי המרד: ב-1939 פרסמו הבריטים את הספר הלבן, ששלל מכל וכל את הרעיון של הקמת מדינה יהודית; הטיל הגבלות חמורות על רכישת קרקעות בידי יהודים; והגביל באופן דרקוני את עליית היהודים לארץ, דווקא בזמן השואה. האם זו הלגיטימיות ששביט מדבר עליה?

שביט ממשיך לאירוע הבא: החלטת החלוקה של האו"ם ב-כ"ט בנובמבר 1947. שוב, "חיים ויצמן, דוד בן-גוריון והממסד הציוני קיבלו את ההחלטה בהתלהבות", אך "מנחם בגין והתנועה הרוויזיוניסטית דחו אותה על הסף". ושוב ההיסטוריה הוכיחה:

שנה לאחר אימוץ תוכנית החלוקה הוקמה מדינת ישראל, והיא הרחיבה את גבולה ל־78 אחוזים משטח ארץ ישראל

נחזור בהמשך להצעת החלוקה של 1947.

האירוע השלישי הוא תקופת ההמתנה ב-1967, שהחלה כשמצרים הכניסה כוחות צבא לסיני וחסמה את מיצרי טיראן:

הנצים בישראל דרשו לצאת מיד למערכה צבאית נגד הרודן התוקפני, היונים התעקשו לבחון את החלופה המדינית. ראש הממשלה לוי אשכול שלח את שר החוץ אבא אבן לבירות המערב כדי לנסות לסיים את המשבר בדרכי שלום.

מאמץ מדיני זה, מספר שביט, הביא לתמיכה אמריקנית במהלך הצבאי הישראלי, ולהישגיה המרשימים של מלחמת ששת הימים. יש צדק בדבריו, אך תיאורו את המחלוקת בין "יונים" ו"ניצים" מטעה: בניגוד לתוכניות החלוקה של 1937 ו-1947, הימין הרוויזיוניסטי בראשות מנחם בגין הצטרף לממשלה וגיבה את מהלכיה. הנצים שקראו אז לתקוף בלי להמתין היו דווקא קצינים בכירים בצה"ל. מדוע שביט אינו מציין זאת ויוצר אצל הקוראים רושם שגוי?

לאחר מכן פונה ארי שביט לוועידת השלום שנערכה בקמפ-דייוויד ביולי 2000:

במהלך הוועידה הציע ראש הממשלה אהוד ברק להקים מדינה פלסטינית בכל רצועת עזה ובכ־92 אחוזים מיהודה ושומרון. כצפוי, יאסר ערפאת דחה את ההצעה. הימין בארץ התמלא זעם מובן, וההיסטוריה בחרה לומר את שלה: בארבע השנים לאחר תוכנית החלוקה של ברק הצליחה ישראל להשיג ניצחון מוחלט על הפלסטינים באינתיפאדה השנייה

הצעתו של ברק, לפי שביט, חשפה את פני האויב, איחדה את הציבור הישראלי והעניקה לצה"ל אשראי מדיני להשתלט על יהודה ושומרון ולנצח את הטרור. אפילו מספר המתיישבים ביו"ש עלה. כלומר, הצעת השלום המטירה על הישראלים רק דברים חיוביים.

רק דבר אחד שביט אינו טורח לציין: האינתיפאדה השנייה בה נהרגו כ-1,200 ישראלים, רובם המוחלט אזרחים, פרצה ביוזמת ערפאת בספטמבר 2000, חודשיים לאחר סיום השיחות בקמפ-דייוויד. עראפת החליט על כך עם חזרתו מהוועידה, כשנהנה מרוח גבית על "עמידתו האיתנה" בה. לפי מומחים כמו תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, הרשות הפלסטינית יצאה לאינתיפאדה והשתמשה בטרור במטרה להביא לוויתורים ישראלים במשא ומתן.

לגיטימי לטעון שהצעת השלום של ברק הניבה לישראל אשראי מדיני, שאפשר לה להילחם בטרור. פחות לגיטימי להעלים את הגידול העצום בהיקף הטרור שבא לאחר אותה הצעה.

יתר על כן, ההקבלה שעורך שביט בין הצעת החלוקה של 1947 לבין "תוכנית החלוקה של ברק" לא בהכרח תורמת לטיעון שלו. לפי הביוגרף של בן-גוריון פרופ' מיכאל בר-זוהר וד"ר עינת ווילף, בן-גוריון קיבל את החלטת החלוקה "מתוך ידיעה ברורה שהערבים ידחו את ההחלטה ויאפשרו לישראל להרחיב את גבולותיה במהלך המלחמה שתפרוץ".

האם, באופן דומה, ארי שביט טוען שברק הציע ויתורים מפליגים מתוך ידיעה שערפאת יגיב לה באינתיפאדה בה יירצחו מאות ישראלים, ושבסופה צה"ל ידביר את הטרור?